אני כמעט בטוחה שההורים בהכחשה, בטוחה בעצם. הם בהכחשה.
אבא בטח הריח ממזמן את ריח העשן המגעיל והמוזר , עוד מאותה 'ישיבה' בבית ההוא במושבה הרחוקה.
ובטוח גם הריחו הם שניהם את הסיגריות לפעמים, מיציאות.. מאנשים..
אמא בטח כבר חשדה ממזמן, עוד מזה שהבת שלה מתעבת שמלות, לא מתאפרת ומביאה הביתה רק בחורות (לא בקטע רומנטי..).
שהבת שלה לא היה לה חבר מעולם, וגם לא ממהרת לדבר על הבחור ה'שווה' שהכירה מפה ומשם.
היא רואה את הבת שלה, שמתלבשת כמו בן.. עם המכנסיים הרחבים, החולצות הלא הדוקות ולפעמים המכופתרות.
היא רואה שאני מובכת לדבר על אהבות.. ומכחישה. אמא לא שואלת שאלות.
אבא בטח גם, אבל אבא לא מבין. שניהם חיים בהשליה שהבת שלהם סתם מתפתחת מאוחר מהרגיל.
אבל אני? אני רק מחכה. שהשנים האלו יחלפו ואני אצא לדרך חדשה.
אני אגור לבד, אמצא את החברים שלי, אהיה אני בלי חשבון ואולי, רק אולי, אשתף את ההורים שלי במשהו מזה.
אז כרגע בשביל אמא ואבא היקרים-
אני לא מעשנת
לא שותה
לא עושה סמים
לא אוהבת בנות
לא הולכת למסיבות גייז
לא נפגשת עם הידיד הכי טוב שלי, כדי שלא תשאלו אם הוא ה'חבר' (בשבילכם-זאת ידידה.)
אני בסך הכל ילדה טובה , קלסיקאית שמורה.
ההורים שלי. בהכחשה.
אין מה לדבר, הם יקבלו אותי כמו שאני בקטע של הבנות. אבל לא את העישון.. אני יודעת שזה תקופה וזה יחלוף. אני יודעת שזה מזיק וזה לא בר ריפוי.
אז זין. זה הזמן המקום והשעה, לעשות את הטעויות בלי לדפוק חשבון לאפחד. אבל כמובן-עם אחריות. אני אחראית למעשיי ללא ספק.
אוהבת ANY WAY
אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מיאו. 3: