אחרי שיחה מרעננת עם המחנכת האהובה,
יצאתי מסוחררת משמחה, האופטימיות שבה אלי.
היא הכניסה בי כל כך הרבה מוטבציה, אמונה בעצמי.
עכשיו אני במצב של 'תנסי מה יש לך להפסיד?'
ואני הולכת לעשות את זה בגדול!
ללמוד לפני כל מבחן, ללמוד בכללי!
אני הולכת להיכנס באמא של המורים האלו, באמא של המודעות העצמית שלי.
אני הולכת להוכיח קודם כל -לי- שאני מסוגלת ליותר.
שאני לא האפסית והמעאפנה שישבה עד עכשיו בבית!
אני אלמד, אבקש עזרה, אעשה את העבודות שלי.
זו הבטחה בראש ובראשונה , לעצמי. שלי.
והאהבות? הן יחכו לאחרי..
לאחרי הלימודים, לאחרי ההשקעה האמתית..
אהבות תמיד אפשר להחזיר, אולי לא באותה רמה.. אבל אפשר גם ליצור חדשות.
הן לא בורחות.
ומה שהכי חשוב - אני לא בורחת יותר מעצמי.
לא מחפשת ולא מוצאת. לא תוהה ולא מתבלבלת.
ובכל פעם שאני נופלת, אני יודעת בדיוק אל מי ללכת.
אל אלו שעושים לי טוב, אל אלו שמחזירים אותי לישר. לעצמי.
אני אוהבת את היום של אתמול, ואוהבת את המחר.
אני אוהבת פתאום. יש למה לחיות.
3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מיאו. 3: