הלילה תל-הביב קרה כמו נורווגיה.

ובכל זאת, משהו מן הלחות האלמותית משתמר בה, קודח מתוך עורות הבניינים המבוטנים, מקועקעי הגרפיטי. באת לזונה - תצולם! קורא אחד הלקוניים מביניהם. הוא טבוע בבטנה של גדר אשר מולה מטופפות, במכנסוני ג'ינס מורעלי אקונומיקה ותוספות שיער בלונדיניות, וורודות ואדומות, שלישיית זונות.

מבטן מפלח את שמשת המכונית, קודח דרכה, ואני תוהה אם פניי החלקות מאיפור, שיערי השמנוני, רמזי אדמומיות הפצעונים בסנטר והעגיל החורץ בין המצח לעפעף העליון יכולים לעשותני נער פוחז בן שבע עשרה שבמקרה לקח לאביו את האוטו לסיבוב ביתוק בתולים בליל האישון. והנה, זונה אחת מתוכן מעזה, מתקרבת אליי, ועוד שניה יפוג קסמי האנדרוגיני וצווארי הדקיק החף מגרוגרת ייחשף, ציפורניי הסגולות הארוכות על ההגה, אדישותי למחשופיה של שד ושל רגל. אבל - טרם. ההיא מתקרבת עוד, וקווצות שיערה המלאכותי כבר פסקו מלעוף באויר פברואר הדלוח, המלוח, והנה ידיה - גם ציפורניה שלה ארוכות, אם כי רבועות ולא אובאליות - כבר נתפסו בזיזי חלוני הנוהגת כמו בקרניו של מזבח כספומט. 

"סורי מותק," אני אומרת מבעד לזכוכית הסגורה, החוצצת בינינו, בין חמימות של רכב לקרירות של רחוב שוקן הבלתי-שוקק. אומרת לאט את שתי המלים, כדי שתוכל לקרוא גם את שפתיי במידה והמחיצה בולמת את קולי.

אני חוזרת שוב על דבריי, מבקשת להימלט מן סמטת הלבירינת. אך הזונה בשלה, לא מרפה, משתהה ומתמקדת, מעיפה חצי ממחלפות שיערה אל מאחורי האוזן ומניחה יד על מותנה כשהיא מצמצמת עוד יותר את המרחק בינינו בעודה שעונה על רכבי והיא משווקת עצמה, מרקדת. 

אני מעזה בפעם הראשונה להביט בה בשקט. בת כמה היא? עשרים וארבע? עשרים ושלוש? ודאי לא הרבה יותר מגילי. מי הביא אותה לפה? סרסור מיומן, זה שגם הבריח אותה מאוקראינה דרך סיני ורצועת עזה? תינוק מתבכיין ורעב שאותו היא נדרשת לגדל לבד? סמים שכאלה? בדידות? סקרנות? פחד?

מבטינו חורכים זו את האחרת. ראו אותי, פריוולגיה מנווטת! נר של שבת בתחת וחיסכון בבנק מעבודה מובטחת. ואותו טחב תמימות שגדל פרא על אבריי הפנימיים, המוצנעים, מתכווץ למראה ביראה פתאומית. היא תמירה כמו עמוד קורינתי בכותרת קוציץ המסתסל באבריה המוצעים. למצמוץ עין אחד אני רואה תמונות-לא-לי-ולא-משלי, של נחיר אף נושם שורת פירורים לבנים ונוירונים מתפקקים בצהלה, של מכות מאיש לא ידוע, של סבתא מכווצת במיטה מכחילה ושל תינוק אדמומי ופניו מכורכמות כשל כרוב צווח בתוך מסוע המתחזה לעגלה. 

עודני מביטה בה, וחיוך קטן ובלתי מרוצה בעליל מרצד על שפתיה העדינות למפתיע, והלוואי שברגע הזה היה לי איך, היה לי אומץ, לחטוף אותה פנימה לתוך המכונית ולהסיע לדירה בפרבר-של-עיר, ואז להרתיח שוקו בספל ולהשקותה וכסות בשמיכה עד שהבוקר יאיר, והרחובות המלוחים יתמלאו בגופות של גברים נפוחים וסרוחים, שנוכל ללקט אז אנחנו נשים ולשים בפחים ואחר לצאת לרקוד בחוצות בלי פחד, כשלפטמותינו רק פרחים.