מיד כשיאנה נכנסה לכיתה ידעתי שנידונתי להתאהב בה. הידיעה הייתה צלולה, על אף שלא התיישבה לידי כי המקום נתפס כבר בידי דניאל ארוכת-הרגליים, אלא המשיכה הלאה לקצה השני של הסטודיו ושם הניחה ישבנה בכיסא לצד איילה. בתחילה, רק רושם עיניה המרוחקות זו מזו ותלתליה הדבשיים גילו את אשר עומד לקרות. בתסרוקתה הקצוצה ראיתי עבר מהוגן להפליא ומשבר חתחתים שקצר אותו בדמי ימיו. בעיניה  - תזזית, חוצפה, בקשת גאולה. מדי פעם הבטתי בה, איך כל השיעור ישבה דוממת בזמן שהמרצה קשקשה פילוסופיה בעברית צחה, מונעת ממנה אפילו מילה אנגליזית אחת לרפואה. 

בהפסקה ירדה עם איילה למטה, אל חצר העישון הפינתית. רציתי לדבר איתה, אך השתרכתי מאחור, מתעכבת במכונה להוציא בקבוק מינרלים אל האור.

 כשהגעתי לבסוף, הספסל של יאנה היה כבר תפוס כולו בעכוזיהם של איילה, גיא ויאנה עצמה. התיישבתי מולן, בתחתית, על המדרכה הקרה בפברואר של רוח חתוכה וקטועה שמתפרצת במפתיע מהזוויות החדות של גורדי השחקים. סיגריות נדלקו במצית קומיונאלית ונחמסו בין אצבעות רועדות; מסך העשן המוכר לזרא שוב התנחשל בחצר. יאנה לא עישנה. כשראו כי התיישבתי למטה, יאנה ביקשה להצטמצם ולפנות לי מקום על מושב העץ. סירבתי בתוקף, רציתי להביט בה דווקא מן הזווית המעריצה הזו, מטה אל מעלה. מבלי משים, שפתיי פלטו אל עיניה המרוחקות:

*woher kommst du?

 ברלין, ענתה. du sprichst Deutsch**? שאלה בחיוך מופתע. Ein bisschen, doch ich verstehe mehr als ich sprechen kann***, עניתי, כי זו האמת, יכולתי להבין את השפה הנאצו-אירוטית מתעלה פי כמה על יכולתי לדבור אותה כראוי. 

בשלב זה נמלא הספסל חרחורים של אי-נחת למשמע השיחה הקולחת בשפה אחרת. התעלמתי והמשכתי חקור.

היא גרמנייה מברלין; אך נולדה בסנט פטרסבורג. לומדת וידאו וצילום, וחוטאת גם בהדפס מדי פעם. ובכלל יש לה כבר תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת מנהיים. וזה עוד כלום לעומת שם משפחתה - אברמסקי. אהה! יהודיה למופת. כבר דמיינתי כיצד אנחנו עורכות סדר פסח פריסטייל בפארק הירקון עם פונדו שוקולד ומצות. הרגע הכרנו, וכבר הרגשתי שיש מתח עז בין הלבבות. 

ההפסקה נגמרה. פילסנו כולם דרך חזרה מן החצר אל בניין הלימודים. במגפיי הגבוהים נדרשתי לכפוף גב תחת העץ הצעיר ששתלו בחצר העישון. תלמדי אותי עברית? שאלה יאנה והוסיפה שכבר למדה מעט באוניברסיטה, גם לכתוב. אם תתרגלי איתי את הגרמנית, השבתי. דיל, אמרה יאנה, ולחצה את ידי. בלחיצתנו ידה הייתה גמישה, קפיצית כמעט. מבלי שאלה נוספת ידעתי - מוזיקאית. 

+

יאנה ואני יושבות אצל חצי ונחמה, חולקות את הספה הכחולה שתחת לטפט הסבנטיז הפרחוני והירקרק.

how do you say Guten Appetit? יאנה שואלת. 

מחברת דקת כריכה פתוחה למולה על השולחן. העט הכחולה יציבה בידה.

ב-ת-א-ב-ו-ן, אני מאייתת לה. היא כותבת את האותיות בכתב עגול וקפדני, כזה שנשכח אי-שם במעמקי כיתה בי"ת בוודאי. כשהיא כותבת אני מבחינה בתנועה זרה של מקצה שמאלי אל ימין, וכמה זה חינני. 

ועכשיו תבקשי חשבון, אני מורה לה בחיוך. אוקיי, יאנה מתרכזת ומתיישרת על הספה. היא לוכדת את עינו של המלצר ומשברת שיניים: חישבון ביפקשה. 

כשאנחנו נפרדות בפינת רוטשילד, מתאדות בנשיקת לחי מתוקה, האירוניה מידפקת על אמיגדלתי: איך ייתכן שעד שחשבתי שמצאתי חברות בגוף זכר, הנה הגיע כל מה שאי פעם חיפשתי במאהב, רק בלבוש אישה?

* מהיכן את?

** את מדברת גרמנית?

*** מעט, אבל אני מבינה יותר ממה שאני מסוגלת לדבר.