הוא ניצב מולך. לא, לא ניצב - מתנודד. נע ונד על עקביו התקועים בציר המקום הצר במרחב הבר, וזאת מתוך שקיים מבלי דת את מצוות עד-דלא-ידע ושתה לשוכרה ודאי לפחות שליש חבית בירה.
פניו אדומות, צבע קדמיום בוער. את מדורת הפרצוף מחזקים קרשי בסיס איתנים, הן עצמות לחייו הגבוהות כמנופים וחדות מהם. פ ר צ ו ף לו, את מדברת בינך לבינך, מנסה לזלזל, אך יפי התווים המשורטטים חזק מכל נסיון להטיל בו דופי כעת. את מדקדקת בחיפוש אחר פגם: עיניים ירוקות מבהיקות, אף ארוך וצר, שפתיים נמנעות שמשתלהבות רק כאשר הוא מחייך מעצם לחי אחת למשנה. ואם אין בכך די, הוא מיתמר לגובה של מטר שמונים וחמישה סנטימטרים לפחות, על רגליו-דחליליו גרביים מפוספסות באפור ושחור, ולמותניו חליפה מדויקת גזרה. זה סטיילינג פורימי מכעיס כמעט בקליעתו. אם כך, את יכולה להפנות מבטך לצד ובכך לצמצם את מרחב כריזמתו - אך מוטב שתודי, לפחות בינך לבינך, בגיל שלושים הוא עדיין אחד הברנשים המרשימים בעיר הזאת.
"נו, בנות, למה התחפשתי?" הוא שואל ומושך בזוית פאתו השחורה התלויה באופסייד על הגולגולת.
ועוד גולגולות במקום. מהתקרה הגבוהה, משתלשלת נברשת שלמה מכוסה בהן, ושלד שכמו נחמס ממעבדת האוניברסיטה אל הרייב תלוי בחוט דיג ארוך מן התקרה אף הוא, עצמות כפותיו הפלסטיקיות מדגדגות את כובעיהם של היושבים-המחופשים בשולחנות העץ הכבדים.
דממה מתנפחת. רק ברגע המובך את מבחינה במסגרת דקה עגולה של משקפיים המנצנצת סביב עפעפיו. רחש כתפיים נשמטות, כתפי חברותייך האובדות תשובות, עד אשר את מצליחה להחזיר מבטך אל יוקד עיניו, ולירות באדישות מופגנת -
"דד מן של דפ."
"רותח! אבל לא. תחשבי על זה עוד קצת, ותחזרי אליי." הוא אומר. בוודאי, את חושבת, זץ הסטארסטראק מחבר סינפסות שמזמן כבו במוחך, פלאשים של הבהובי מסך טלוויזיה, ערוץ ילדים, ערש מפחידים, איך פעם היית ילדת חטיבת ביניים שטוחת-חזה ותמימת-טמפונים והוא היה ארוך שיער ומחורר אוזן ועכשיו פתאום יושבת כאן, והוא מדיף ריח שעורים, ומוטב לא לבלבל תסריטים בשרוטים... צלילי השירים הדאנסטלגיים המתנגנים בחלל החצי-מקורה הולמים בך, ריממבר-רימממבר-ריממברר, ומכאן לשם את ממלמלת תפילה שהמצאת זה הרגע - שקר ה-fame הבל הסלבריטי, שקר ה-fame הבל הסל...
והלחש עובד, כי הוא נעלם במעמקי הבר ולא שב בשנית.
בפורים תמיד קורים דברים מוזרים.
כינוי:
La Russe
בבלוג זה
בכל הבלוגים
