כל כמה זמן זה שב ומתקיף, צונאמי של שנאת עצמי ומקומי. זה מתחיל ברעידת אדמה באמצע שולחן השבת הכבד, העשוי עץ כהה ממורק ונחרץ שעלה הון בחנות העיצוב האיטלקית שאינה מבחינה בין אמריקן לדיינרס. כן, כך זה בדרך כלל, הם שרים "עוד ישמע בהרי יהודה" בקקופוניה נלהבת ושואלים מתי אתחתן (אצלכם ברבנות - אף פעם!) ומתי אני מביאה נכדים. והמוח שלי רק קודח באינדוקציות פילוסופיות, תוהה איך כלכך מהר ה-tofftrieb, אותו דחף ליצור שתוקף כל אחד - הופך בהכרח לרצון (שאין בי!) להיות אשה לאי (פחח) או אימא. אני רוצה לעשות אמנות! אני צורחת מעבר לדמעות העגולות האילמות, מעולם לא אהבתי תינוקות וילדים! 

אבל עזבי שטויות, שמטי את הרומח והמגפון. הם במילא לא מקשיבים.