רק. עוד. חודש.

זה מה שאני אומרת לעצמי כדי להתעודד בכל פעם שמתחשק להלחץ מהפרויקטים שעוד מחכים שאסיים אותם. מוכרחה להיות מאוזנת. קיבלתי שתי החלטות כדי להגיע שפויה לקו הסיום: הראשונה, שעד סוף השנה אני עם סרבל עבודה כל יום בתיק, למקרה שיש לי אפילו שעה חופשית להיות בסדנת ציור/פיסול. ככה אני אעבוד בכמויות קטנות במקום להשתגע עד חצות בלילה בשבוע האחרון (זה עשוי לקרות בכל מקרה במידה כזו או אחרת, אבל היי, תמיד טוב לנסות למזער נזקים...)

ההחלטה השנייה היא שאני מבקשת עזרה אם צריך - דבר שאני מאוד מאוד שונאת לעשות, מטעמים של אגו - ולא מתבשלת בקדרת התסכול לבדי עד שיוצא עשן מהנחיריים, האוזניים ושלל חורים אנטומיים קיימים.

חוץ מזה אני גם משתדלת לדבר עם חברים על פרויקטים כדי לקבל פידבק. תקשורת בינאישית, עוד משהו שלא הבנתי כמה הוא חשוב בשנה שעברה... פתאום אני מבינה כמה זה גם נותן פוש להמשיך לעבוד קשה וגם יכול לכוונן, כי לפי התגובה של אנשים שונים אפשר לדעת אם פרויקט עובר ועובד או שצריך עוד לשפר אותו.

כמובן שזה two way street, ככה שאם אני רוצה שיעזרו לי אני גם צריכה לעזור במקביל :) אבל זה אחלה, אני עוזרת לחברות משנה א׳ בעריכת וידיאו ולחברים משנה ב׳ בצילום סטודיו. מה שאז גורם לי להרגיש קצת צביטה בלב שאני לא משקיעה מספיק בצילום - יש עוד שלושה סטודיואים אחרים על הראש, וסמינר, ושיעורים תיאורטיים שלא אשתעמם לרגע...

בכל מקרה, לצערי הלימודים הרסו לי את התמימות של צילום. לעולם לא אוכל לצלם סתם בחורה יפה בלי להרגיש רע עם זה שאני תורמת לאיזה נראטיב אמנות עתיק-יומין של מבט גברי על אישה, נראטיב שעשוי לדפוק לי ולנשים אחרות את החיים בפינות מסוימות. מה שכן, אני עדיין אוהבת לצלם. המרצה שלי לוידאו חפרה לנו על ההבדל בין הנאה לעונג, אז הנה, כאן אני משוכנעת: זה לא עניין של הנאה, זה ממש עניין של עונג. לסגור את התריס משחרר אצלי משהו עמוק מהליבידו, ומרגיש פנתאיסטי, חתירה אנרכיסטית נגד הקיום.

אז כן, בינתיים אין לי זמן לקחת תמונות כל היום ולערוך כל הלילה, ולפעמים התשוקה הנוראית משתחררת אצלי לזמן קצר כלכך, בסינמטוגרפיה של וידיאו לחוץ, ולפעמים אני פשוט מתגעגעת ללהיות עם חברה לבד ולהמציא סיפורים בתמימות של חיילות, או ללכת עם דוגמנית זרה לבד בעיר אירופאית קרה ולצלם בלי שהילה נוראית ומאיימת של לימודי אמנות תרחף מעל הראש... אבל מה שלא יהיה, אני יודעת שאם זה שלי בסוף אני אחזור לזה.

בינתיים, הנה הפסל האאוטסיידרי שנרקם לו במרץ. 2.15 מ׳ של שד רב-עיניים שמבוסס על שד מהמיתולוגיה היהודית.

זה הדבר הכי ענק ומגוחך שיצרתי אי פעם, בחיי.

חוץ מהעניינים של סיום שנה ב׳ הודיעו לי בשבוע שעבר שהתקבלתי סופית לחילופי סטודנטים בגרמניה שנה הבאה :) משמח אך מלחיץ, כי זה אומר שאני צריכה לטוס כבר עוד 3 חודשים ואני לא יודעת עוד איפה אגור. בהתחלה היה דיבור שאני ועוד מישהי שגם נוסעת משנקר נשכור דירה ביחד, אבל האמת שהיא מעשנת די כבדה וזה הולך להפריע לי >< אז אני צריכה למצוא מישהו/י אחר/ת...

ככה שהפעם הראשונה שבאשכרה אגור לבד תהיה בפאקינג ג׳רמאני. אני הכי מייחלת כבר לגור לבד - עם כל התודה לתנאים הטובים שיש לי בבית סה״כ, למרות הנסיעות המתישות כל יום הלוך חזור ללימודים, אני לא בדיוק בוייב של המשפחה שלי מבחינה דתית ובגיל 22 זה כבר מעיק ברמות שבא לי לשבור משהו יותר מדי פעמים במהלך השבוע. או לחילופין סתם גורם להרגשה מחורבנת. ועכשיו ההורים נסעו, וכרגיל סבא וסבתא מתנחלים פה במקומם, וזה אומר עוד יותר חפירות. כאילו, באמת, סבתא שלי חפרה לי היום על זה שלבשתי שמלה (ארוכה!) בלי שרוול בשבת. החזרתי לה בטענה שראיתי טוב-טוב מה היא לבשה אי-אז בסבנטיז: שמלות מיני צמודות לרקטום.

בכל מקרה, באיזשהו מובן מעוקם הם רק מעודדים אותי להתרחק מהם ולעבור... ועוד הרבה יותר רחוק מת״א, חה.