תמיד אזכור את לילות המבצע השחורים, איך ניסינו בכל זאת לחיות, איך הסתרתי ממך שאני מפחדת ונהגתי כמו מתחשק לי לצאת כרגיל. ויצאנו. פעם הוארנו בירח מלא ובפעם אחרת רק באורות המרינה המרוחקים. פסענו לאורך שובר הסלעים, מטול בטון מגובה בנורות לבנות וכחולות בגובה רצפה שהתארך מחוסר אנשים. מעלינו, בחושך, ריחפו כל כלי התעופה האפשריים - עיניהם הירוקות, צהובות, כתומות ואדומות רשפו בי אימה צרופה שיכולתי להפיג רק עם מגע ידך. כשהבטנו מטה הבחנו שגם המים האטומים געשו בקרניים ירוקות, צוללנים של חיל הים, אמרת, ושנינו הבטנו במשחתת המיני שחנתה במרינה, לצד היאכטות של כל המי ומה. תהיתי באותו הרגע אם מישהו מביט בנו במשקפת צבאית מלוטשת, או שכולם ישנים כבר. 

התיישבנו על הסלע הפטישי הגבוה, זה שמתחת למגדלור הקטן. הפקק של בקבוק הלמברוסקו עף קפץ הישר מתוך אגודלך בפקיקה אל קצף הגלים שלמטה. לגמנו את הבעבוע המתוק בתורות, שפתינו נושקות את שפתי הבקבוק ומתקעקעות בבורדו. סיפרת כמה אתה מדוכא מההחלטה בקשר לתואר השני. ניסיתי, לשווא נדמה, לעודד אותך שיש עוד טעמים לחיים. לא הקשבת לי. אז הקשבתי לך בעודי מריחה את מי התיכון שסערו מדמים. ריח הים לא היה מלוח, הוא היה מריר, ודאי בהשוואה ללמברוסקו החם; ודאי בהשוואה לכל מה שקרה או היתכן לקראת קריאה - אם לשפוט לפי ההמיות העל קוליות של המסוקים - לא הרחק מכאן, בחוף די דומה דרומה. חשבתי, אולי גם שם מסתתרים זוג אוהבים? אולי גם הם שותים בתורות מבקבוק יין זול ומביטים בגלים, באין-ירח, בקשתיות רחבות אישונים שמתכווצות רק לעת יחלפו מסוקים.

שעה שלמה אפשרת לי לקפוא, היית כל כך טרוד בהבלי ייסוריך ששכחת לחבק אותי היכנשהוא בין הסלע לצלע. האם גם אותה הוא אינו מחבק שם, האדיוט, בין עזה לרפח, בשעה שאיש אינו מביט - גם לא מספינה צבאית - במילא? כשנזכרת לבסוף לעשות זאת, כלומר לגעת, נדמו כבר רקמותיי מקור. רק אחרי כמה דקות הבחנתי באצבעותייך. כוסעמק. כבר הייתי מבושמת, מנומנמת, מלחית בת-קללות שהתיישבו על שפתיי כמלות נימוס רגילות של סמולטוק. האצבעות שלך שיטו בי ושטו במוחי, המגדלור הקטן הבזיק משמאלי בירוק נאון כמעוז טרור שהשתלט על תודעתי. דיברתי קללות וצחקת עליי. מה קרה לך, שאלת, מחייך, שאולי זה בכלל דווקא מצא חן בעינייך. עניתי רק במשיכת הבקבוק מחיקך אל חיקי. נשאר בכלל עוד משהו? שאלתי. תבדקי, ענית.

לגמתי ארוכות. הרוח שרקה באוזני. העברתי לך את הבקבוק, ולגמת אתה. נו תגמור כבר, אמרתי. ממש דו משמעי, אמרת והחזרת לי מבט אלכסוני. גלגלתי ארובות עין, והטחתי גולגולתי העייפה על כתפך במקביל. רציתי לצרור את הרגע הזה, לקודד אותו בצופן סודי ולאחסן בלב מגבה, ענני. ושוב מטוס חלף מעלינו. שיניו הצהובות התעקלו לכיווננו, והפעם סיננתי כמה זה מפחיד, אבל לא חיבקת אותי כמו שצריך, וחשבתי שהנה - הנה ניטרף בידי אב״מ, אויב בלתי מזוהה, וכל מה שיהיה לי ביד זה רק הרגע הזה. 

וכשחשבתי על העניין, הוא דווקא היה נשמע לי דיי פייר. כי זכיתי לאהוב וכו׳, כך לפחות נדמה לי. 

וראשי נשמט על כתפך, הפעם לחלוטין, מתרוקן מדאג כמו באר מתרוקנת ממים. והדבר האחרון שלחשתי בטרם, היה: מותק, תעיר אותי כשהמבצע מסתיים.