הרופאה רושמת ואליום לשתייה, ורוכנת קדימה מעל לדלפק. והיא אומרת בעיניים פעורות ודיבור סבלני, כמו בפנייה אל ילדה, ״זו תגובה נורמלית למצב לא-נורמלי. מי ששאנן מגיב בצורה לא נורמלית כרגע.״

+

כל מה שאני יכולה לדמיין מתוך ביתי הנצור הן בריכות. ארגזי טורקיז מבהיקים עם גופים כבדים שנמסים לתוכם באיטיות, שוקעים-לא שוקעים, צפים לא-צפים. דמיוני משטה בי ויוצר מורגנת גופים נשיים מבהיקים מלחות ואגלי כלור, רגליים צרות כסכין לצד ישבנים תאנים, וגם גופים גבריים, שדי חדר-כושר עם פטמות תינוקים, חלקות דמוקרטיות ריבועיות-שוויוניות בין בטן לערווה שניתן להוכיח גיאומטרית במ.ש.ל. של אצבעות במקום סרגלים.

"בואי איתנו, we've got them waters tested!" מישהו מהם קורא, קורא אליי בקול רועד מאנרגיית חגיגה. הוא נושא לפניו כרס יומנגס זמנית פוסט ארוחת צהריים, שמתנגשת עם חיוך צ׳סייר ועיניים בהירות. נו טוב, אני מניחה כף רגל אחת לפני השנייה וצועדת קדימה אליהם, מביטה בכפותיי כדי לא לאבד איזון על המרצפות הרותחות, ואז כשמרימה מבט מגלה לזוועתי, שהגופים נפלו כולם, והמחייך המזמין גם הוא-הוא גופה, מחוררת, מחויכת אך מבוקעת, וכמותו גם הגופים האחרים מחורצים ברסיסים, צפים על פני המים, יפים ושאינם-חיים, זזים במוזיקה כפויה של אדוות משונות שיורקת רוח הקיץ על האקווריום הפרוץ לכל עבר.

++

תיבת החשמל מנגנת שיר אשכבה בחצות וחצי ליד התיכון. הדקלים סביב מנסים לשבור את השמיים, אבל נכנעים בחצי הדרך. דרך גדר הברזל הכחולה, מאחורי חלונות קיר השליכט המוארך, אורות פלורוסנט מזמזמים באולם הספורט הנטוש. אני רואה את קצותיהם של סולמות האתלטיקה, את הטבעות, אבל לא את חמור הקפיצה. אולי הכניסו אותו למחסן, שינוח. אולי גם אתה יושב במחסן ורק מנסה לנוח לרגע. הרי לא ייתכן שבאמת הפכת לדפוס שחור בפונט קמצני, מכווץ בבולטין שמישהו הדביק על הקיר ליד הבוטקה של השומר. לא הגיוני. אפילו השומר בעצמו, שעושה כעת רונדלים בחצר בחצות, ופנסו בנדנו מטיל צללים על הבניין המרכזי, משחרר צרחות פקאצות לעת הפסקות, לא יוכל להאמין לזאת.