תמה השנה השנייה בשנקר, מה שבעצם אומר שנגעתי בקיר של התואר, ועכשיו נשארו רק שנה ג׳ וד׳ - פרויקט גמר. אימאלה.

בינתיים יש לי קיץ, מבחנים ועבודות. בהתחשב בכך שבסוף הקיץ מחכה לי גרמניה, אני מרגישה רגועה אך גם תקועה בבית הפרברי יותר מתמיד. בשבתות השמורות אני ממש כמו לביאה בסוגר, מנסה לגרד בטפריי ציפורניי שביבים של קור רוח מקורות העץ הלבנות בעליית הגג. ברגעים מסוימים, למשל כשחם ממש והמזגן בשביתה, אני שוכבת במיטה בייאוש כשהסדין נצמד לי לעור, ונדמה כאילו שום דבר לא השתנה מגיל שבע עשרה: מאותה השנה שבה נחנך החדר הזה, שסיימתי את התיכון שכלכך התאמצתי להגיע אליו מהאולפנה, התחלתי לעבוד בקניון כשהדרך מהבית לאיזור התעשייה מרוצפת בשירי פופ אירופאיים ששמעתי בלופ אינסופי. 

אז אני שוקעת לתהום של ציפייה-תמידית, החום מאחד את הכול, ועצמותיי משתברות באכזבה מעצמי.

ברגעים אחרים, אני מעזה ומוציאה את הראש מהחלון האלכסוני למרות החום הנורא ומביטה בתכלת ההוקנית של השמיים, שנפגמת רק מראשי דקלים גבוהים. המבט מתמקד בהם, בעצים, ירוק חולני שדוקר בעיניים, וטיפין טיפין זה חודר, הידיעה שיש לי יותר עצמאות עכשיו, מכנסיים קצרים בארון ושתי פניני פלסטיק מעל ומתחת לגב הימנית. לכם זה יכול להישמע של-מה-בכך, אבל פעם יכולתי רק לצייר את הדברים השטחיים הללו בהקיץ. הראש שלי ממשיך לשחות בלחות שעולה מאבני המדרכה האדומות-כחולות, עד שלפתע מתישהו מגיעה גם רוח דקה, מלוחה, כזאת מהים בהרצליה או ביפו, והשיער הכבד על הראש (מוכרחה להסתפר כבר) נפרם מעט מהגומייה, וקווצות חומות שהבלינדו בורחות ומתערבלות לי על הפנים. אני נזכרת שיש בחור שאוהב אותי - פאק איטט, בפעם הראשונה בחיים! - ואז, האכזבות הופכות למשקע מלט שדווקא אולי הוא דווקא יסוד יציב להמשך אופטימי יותר.