בל אשכח לך חסד נעורים, לשד הרהורים שהשלת על חיך הים, בעוד שסנטרך מתלכד עם ברך ואתה נעצב סתם כי birthday sadness.

גם את הכוכבים הנופלים לא אשכח. איך הראשון היה נדמה לי כמו סתם פלאש פפראצו-ני בשמיים, ורק בשני - ״תסתכל! מה זה?״ - הסברת לי שזה מטאוריט שנשרף פה אצלנו, ואמרת - ״תבקשי משאלה״ - למרות שזה, כאמור, בכלל היה יום ההולדת שלך.

איך אפשר להיות עצוב ביום ההולדת? בעצם איך אפשר שלא להיות. בן עשרים וחמש ובלי מקצוע, ובטוח שזה אמצע החיים וסוף הדברים. רק שוכח כמה אתה יפה וחתיך וענוג. ואמרתי לך, פאק איט, אתה רק בן עשרים וחמש. אך מילים הן מילים הן מקקים קטנים, שקשה לעתים לבלוע. אז במקום זאת קמנו ונישקתי אותך מול ספינת חיל הים, כשהם שיחקו בקשר - ״חברה שלך סבבה והכול, אבל...״. והמשכנו לעגל לשונות, לבחוש בין גב למותן לצוואר. נשיקות הן נשיקות הן שתיקות, אבל גם העברה של מולקולות קטנות מתוקות שקל להמיס ולהתמוסס בהן.  ולפעמים זה בעיקר מה שצריך.