הגרמנים נפתחים בסוף השבוע, עם חידוש זרימת נחלי הבירה. קצב העיר התחתית משתנה כשהרכבות המהירות נוסעות לאט פן ייפגעו שיכורות ושיכורים המדדים על הרציף. ושיכורים הם כולם, כך נדמה, נתונים בטשטוש מקל עד כבד, בתפקוד לקוי עד חסר, מייצרים רעש אנושי רם וקודח שמזכיר שאמנם חונכו לשתיקה והפנמה וסדר והנדסה מושלמת של עיר יעילה, אך גם הם, הומו כאוטיוס, נחושים מדי פעם לזקק בלאגן.

לעתים, כלעומת ההמולה והכאוס במערכת הקרונות, קשה להאמין שאלו הם אותם קווי תחבורת מטרופוליס מנוכרים של תמול ושלשום. הקווים בהם בכל ימות השבוע השגורים מבט מסוקרן שיישלח לעינו של זר ייענה באדישות עפעפיים במקרה הטוב, וייקלע למבט עירוני חשדני ממושטר במקרה הרע. כי בסוף השבוע, כלומר משישי עד ראשון כולל וכולל, כשהשעורים תססו דיין ונראו בגביעי ה-beck's וה-astra, הגרמנים נפתחים כמו פרחי לוטוס מסתוריים שמצאו בחסות הירח את טמפרטורת המים המדויקת לפריחתם. לפתע הכול מותר. כל החוקים האורבניים נשברים - זרים נכנסים לדבריהם של זרים, בקבוקי זכוכית נופלים ומתנפצים, קיא טרי מוצא את דרכו לפח האשפה הרכבתי. המרחק הגופני המנומס מצטמצם במידת האפשרי. גופים מתחככים בחמלת הקרון. האם זו עיר אחרה? האם אמנם האלכוהול הוא האחראי הבלעדי לאנדרלמוסיה?

הריפרבאן הרחב זורח בניאוניו הכחולים והורודים. באופק, בלנדונגסברוקן, שלדי הספינות הכהים מתנועעים על גלי הנמל כדחלילי שמירה נטושים. ריח הדגים המלוחים נמהל בריח הכוהל וזיעת האנשים נמחית בזיעת אנשים אחרים. זונות מסולקנות ומעשיות, עטופות בסווטשירט שרוכסנו מופשל נטפלות לגברים רנדומליים ההולכים בדד בקרבת הקיץ, מושכות את זרועותיהם למספר שניות כמקובל בענף המכירות. בס עמום עולה ממרתפי תיאטראות ומאפשר לקורבן התורן להתמקד בו כאשר הוא בורח - אם הוא בורח. מצפונה, סנקט פאולי עמוסה בגדודי חוגגים הפוקקים את סמטת גרונר ייגר ונדחסים בשביל החשוך בפארק אשר מנצנץ משובץ בפסיפס של זכוכית ירוקה, חומה ושקופה. העיר היא זירה מושלמת לרצח, לזנות, לאובדן עשתונות. העיר כה יפה.