היום היה הכי נוראי , לא צמתי לא ניסיתי אפילו- להיפך אכלתי כמו בהמה
מנסה לעשות דווקא למישהו
טחנתי ברמות שאני כבר לא זוכרת אם או מתי אכלתי ככה
אני מרגישה שלא משנה מה אני עושה או לא עושה
בא לי להוציא את הכל מבפנים
פשוט להוציא, לא רק את האוכל.. יומיים של קיזוז והכל חוזר לקדמותו
אני מתכוונת, להוציא.. להשפריץ הכל החוצה
את כל הזוהמה, את הסתימות, את הגועל ולהתחיל מחדש
יש כאלו שיגידו שבשביל זה היה לי את יום כיפור, אבל אני לא מאמינה בזה
היום עשיתי משהו לעצמי, שאני לא מאמינה עוד שעשיתי
מחקתי את האקס- מהטלפון ועשיתי לו 'בלוק' בפייסבוק
בנוסף, מחקתי אותו גם מהפייסבוק של חברה שלי, שלפעמים הייתי נכנסת דרך החשבון שלה לפרופיל שלו, מרמה את עצמי
כמובן שלפני שמחקתי אותו מאצלה נכנסתי לראות מה קורה איתו- וכמובן, שלא הייתי צריכה לעשות את זה.. ראיתי דברים שלא עשו לי הכי טוב, אבל לא באמת הזיזו לי, כמעט עברה שנה... פאקאיט שנה.. בן זונה
לא אכפת לי ממנו.
מחקתי אותו, שלא יוכל לחפש, שאני לא אזהה את המספר, שאני לא אוכל לעכוב בווטאס מתי הוא היה פעם אחרונה מחובר
לא כלום
הייתי אמורה להרגיש הקלה או משהו.. מוזר, אני לא.. שום דבר לא השתנה
הכל משעמם,
אני בלי עבודה, מתה לעוף מפה
לעבור
לפתוח דף חדש
במקום חדש
שפה חדשה
רחוק רחוק מכאן
לנסות לתקן הכל לבד
בשקט
קמה ב 2 בצהריים חוזרת לישון ב-5 קמה ב7, קצת טלויזיה קצת מחשב קצת סרטים
לפחות עד הצהריים אני לא אוכלת
דייט אחד
ישן חדש... לא הזיז לי כלום
נראה לי שזה לא יקרה, אף אחד לא באמת עושה לי את זה
לא בא לי לצאת לדייטים, לחפש... ועברה כבר כמעט שנה
הוא גמר אותי, גמר אותי רגשית נפשית
אני לא רוצה להזכר בתקופה ההיא, איך הדמעות פשוט יצאו כל הזמן, לא חשבתי על כלום והן יצאו כל היום
תקופה מזעזעת
אבל מה לעשות, חייבים להמשיך, לא?
ככה כולם עושים, לא באמת נעצרים במקום, ממשיכים לחיות, חיים-מתים.. welcome to the club
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
