כל פעם שאני שומעת את הקול הצרוד שלך עוברת בי צמרמורת של חמלה, כאילו משהו בך מתייסר משהו שהשנים מעכו את קיומו, מעיניך הריקות נשקפת רק חלודת הדמעות, ואתה אומר שמעולם לא בכית.

אולי אלו שעות מול אותיות שהפכו אותך למוזר שאתה , אומרים שהחכמה משגעת,

ראיתי פעם איש כזה ששערותיו דהו מרוב חשיבה וחשיבותו נרמסה משגעון החכמה, הולך וצועק ספרים שלמים ברחובות ,

הו החמלה, אפילו היא לא חומלת עליו- שכן פושט יד הוא ולשם מה כל החכמה?

אתה רואה את כולם ערומים מולך ומה הם יקבלו בתמורה? והערום... גם הוא כבר לא מסעיר אותך, אבל לא תיתן להם לבחור ובטח לא תתפשט מולם בעצמך.

כל המחשבות שרצות בי עכשיו כשמביטה בך, יושבת לידך אחרי שנישקתי מאה שפתיים בלי ללמוד מה הן מספרות,

ואתה מולי שותק ,יודע הכל,

חופשי בגופך בראשך ולא איתי, ואני עוד אחת שעוזבת עכשיו, הן כולן מפוזרות בעולם אחרי שאחזו בחופש שלך, ומאסו בקול הצרוד שלך שמעולם לא דיבר אליהן, אם יקרה ותרגיש בדידות או געגוע

תבוא לחדר השני כי זה הכי רחוק שאלך ממך.