נמאס לי מכולם, מכל האנשים בעולם, אין לי כח לשמוע על הבעיות שלהם ועל השמחות שלהם
זה לא חדש שאני לא אוהבת אנשים, אבל קצת חדש שנשבר לי גם לקרוא אותם או לשמוע אותם.
ואין לי לאן לברוח, יותר רחוק ממה שכבר ברחתי לא קיים.
עד שאני לא אהיה קיימת אני תמיד אהיה קיימת, ותמיד מישהו יזכור שאני קיימת.
אז איך גורמים לאנשים לשכוח שאני קיימת?
ואיך מסתדרים עם הלב ששום דבר לא שוכח?
או שזה בעצם המח
ואיך חיים עם עצמך כשהאדם היחידי שאתה אוהב מאוכזב ממך?
לא מאכזבים.. אני יודעת, אבל אולי אני עשויה מחומרים אחרים?
חומרים שההגיון עוד לא מכיר, שאף פסיכיאטר עוד לא תיקן, שאף אדם לא יצליח להבין.
אולי אני משהו מטומטם ולא רגיל
עכשיו מצאתי בחבילת הסוכריות שלי 2 עטיפות ריקות מתוכן או מלאות אויר, שכחו להכניס סוכריה.
זה בערך כמו האהבה
שלי?
או החיים
או ...
די
בלי נשיקות
אני יודעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
