היא כנראה האדם היחיד שהצלחתי להראות לו אהבה, לידה התחושה אחרת, האצילות והחוזק שלה עוטפים את כל האנשים, את כל החדר ואותי.
כבוד אינסופי, הערצה, מאז שאני זוכרת אותי ואותה, הריח המתוק שלה, הלחיים העדינות הרכות, כפות הרגליים הכל כך יפות, בהן הכי אני אהבתי לבהות.
אישה יפה, כל כך אישה, תמיד הרגשתי שהיא אבטיפוס מושלם, שתחת ההגדרה "אישה" היא יושבת ומסביבה ההילה שיש רק לה.
והחוכמה שלה, איך היא יודעת לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון,
כשהייתי ביסודי והיא הריחה שאולי זה הזמן שאני מתחילה לגלות את הבנים,
היא דאגה להסביר לי שאהיה נאהבת ומוערכת אם אשמור את הסודות של גופי לעצמי, אם אדע להראות רק את ניצוץ האור שיש בי, אז הם (הגברים) ילכו כמו מהופנטים אחרי קרן האור הזו וירצו לגלות עוד, יעריכו את המעט שאתן כל פעם, יעריכו אותי.
כבר אז הבנתי שהיא צודקת, ואולי האופי שלה דבק גם בי.
לשבת ולשמוע את הסיפורים שלה לתת לכל מילה לגעת עמוק בפנים, בלי מאמץ היא נוגעת בפנים, לכולם, לאנשים הכי חשובים, כל מי שעומד לידה מתגמד כמו קד קידה, תמיד זה היה ככה, היא מצליחה במבט לגרום לאנשים לקפוא במקום, לא צריכה לדבר כדי לחנך או להסביר שמשהו לא לרוחה.
זה מדהים איך הילד הכי סורר הכי מופרע שלא מקשיב לאף אחד שאין לו אלוהים בכלל, כשהילד הזה מתקרב אליה והעיניים שלו פוגשות במבט שלה, מספיק לספור עד 3 ודמעות העלבון כבר זוחלות על הלחי שלו, והוא נשאר לעמוד קפוא עד שהיא מרככת בחיוך. וזה מרגיש כאילו הוא עבר סדרת חינוך שלמה בלי שהיא הוציאה מפיה חצי מילה.
בזכותה העולם הטוב שאני מכירה התקיים, לפעמים כשהכל נראה כמו סוף העולם מספיק להסתכל בה ולהקשיב למשפט אחד שהיא תדע לומר בדיוק בזמן, משפט שיגרום לשקט לחדור, שיסדר את הראש ואת הלב, שיתן פרופורציה, שיבהיר שזה לא סוף העולם.
אני לא רוצה שזה ישתנה אף פעם, אני רוצה אותה לתמיד כאן.
אני אוהבת אותה, אני יודעת שהיא יודעת שאני אוהבת אותה, כי היא היחידה שהצלחתי, שרציתי, שהרגשתי... שדחק בי לחבק אותה ולומר לה שאני אוהבת אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
