אנשים שואלים אותי מדוע אני מחייכת כל הזמן ולפעמים צוחקת כאילו אין מחר.
גיל 14 -
היה לי פעם חבר טוב, ילד ממש מקסים ובעל עולם עשיר בחלומות , אפילו חלם פעם להיות מעצב על. קראו לו יוסי , אבל כולם כינו אותו יוסי קוקסי, עד שיום אחד נכנס לו איזה שד למח וניפץ הכל, נמאס לו מהחיים אז החליט לשים יד על גורלו.
בהלוויה כולם בכו ויללו ואני עמדתי בצד וחייכתי.
רובם הביטו בי בעיניים בוכיות וזועמות והתלחששו בינהם,
"איך היא יכולה להרשות לעצמה לחייך " ?
"איך היא לא מתביישת"
"לב של אבן -כלום לא כואב לילדה הזאת" !
גיל 17 -
ניר היה חבר נדיר, בחור יפה תואר וחכם, אדם מזן נכחד , הוא היה ממש אח.
היה קצין ביחידה קרבית, תמיד הערצתי את ניר ואפילו רציתי להיות כמוהו ולהתגייס ליחידה שלו ,
כשניר היה חוזר בשבתות ,הייתי מחכה לו בתחנה עם האהבה הקטנה שלו ,במבה וקולה וחיבוק ענק,
הוא תמיד היה מגיע עם חוויות מהצבא, כל כך מתגעגעת לניר.
חודשיים לפני שיחרורו משרות הקבע, 5:00 בבוקר מטלפן אלי אח של ניר , הנה הגיעה הבשורה המרה, הם נסעו באותה עת לזהות את הילד באבו כביר, זהו , ידעתי שאין כבר ניר.
ושוב הלוויה והחיוך הדבילי שלי {כלשונם} מתלווה אלי, ושוב הכל חוזר חלילה,
"איך היא יכולה להרשות לעצמה לחייך " ?
"איך היא לא מתביישת"
"לב של אבן -כלום לא כואב לילדה הזאת" !
גיל 17.5
אני לאון והדס,היינו עושים מהלימודים קרקס, שלושת המוסקטרים - כך כינו אותנו,
פעם אני הדס ולאון ברחנו מהתיכון , איגור השומר פתח אחרינו במרדף ואנחנו ברחנו תוך כדי שנקרענו מצחוק על העברית שלו ועל המבטא הרוסי הכבד שלו ,
"אני אמרת לכם בואו למפה, לא אסור לצאת, בוא מיד" ,
ולא הצליח לתפוס אותנו ,חחח איגור היה דווקא אדם טוב :).
זרמנו קצת לים ואחר כך לעיר, זה היה יום בהיר ויפה והמחנכת הייתה חולה, מה יותר טוב מזה? חחח
עמדנו בתחנה, היו עוד כמה אנשים איתנו, סיפרנו בדיחות וצחקנו כאילו זה היום האחרון שלנו ביחד, וכך זה בדיוק היה!
את הדס , שכבת קצת רחוק מאיתנו ,היית כל כך שלווה ולא הייתה עלייך שריטה , אבל הרופאים אמרו שכולך היית מפורקת מבפנים .
ואתה לאון , עליך אני קצת כעסתי ! הדס הייתה קצת רחוקה ולא הייתה לי את האפשרות להגיע אליה, אז זינקתי עליך על מנת לכפות ושלא תיפגע ואתה עם האגו הגברי המפותח לילד בגילך, לא נתת לי לעשות זאת. הלכת גם.
ושוב הלוויה וכולם כבר בטוחים שהפעם החיוך ימחק, כי גם אני לקחתי חלק באירוע , אבל לא.
ושוב אותם האנשים, אותם הפרצופים, אותם הזיוני מח ואבחנות פסיכולוגיות סוג זין.
"אני בהלם, אני לא מאמינה"
"איך היא עדיין מחייכת " ?
"אני אומר לך אחי, היא לא שפויה - יש לה משהו בראש"
"לב של אבן -כלום לא כואב לילדה הזאת" !
יבני זונות! מי אמר שלא בכיתי ?! מי אמר שלא כאב לי?!
זוכרים את הטיול המזורגג של סוף השנה לאילת?
נעדרתי ממנו, בחרתי לא להגיע, אתם יודעים מדוע?!
העדפתי לבלות ב"חברתם" שם.
אתם עדיין מאמינים להזייה הזאת שהפרחים היפים שצמחו מ"שום מקום" ליד המצבות זה אות משמיים , כאילו הם - החברים המתים שלכם מוסרים לכם מסר כשלהו, אה?
אתם עדיין לא מבינים איך זה קורה, שאפילו אם תקפצו לבית קברות לביקור "פתע " בחיים לא תראו את המצבה מוזנחת וכל שנה באזכרה עוד לפני שאתם פוקחים את העיניים בבוקר ומגרדים את עצמכם מהמיטה, המצבות כבר נקיות ומצוחצחות .
מישהו הקדים אותכם והדליק שם נרות, ואתם עדיין לא מבינים מי עושה זאת ,איך ולמה? אתם עדיין בסרט של אות משמיים ? חחחחחח
אני רק נשאר לי לשחק את המשחק,
לעמוד לצידכם ולתת את החיוך הדבילי של אותה הילדה , חלקכם כבר התרגלתם לחיוך והחלק האחר - לא משנה כבר מה יחשבו עליו או עליה - על אותה הילדה,
העיקר שההזייה הזאת עושה טוב לכולכם , אם טוב לכם אז טוב גם לי.
אנשים שואלים אותי מדוע אני כל הזמן מחייכת וצוחקת כאילו אין מחר.
אני צוחקת , כי אולי לא יהיה מחר.
אני מחייכת עבור כל אלה שכבר לא בינינו,
אני מחייכת עבור כל אלה שהפסיקו לחייך ,
אני מחייכת עבור אנשים חצי מתים חצי חיים,
אני מחייכת עבור כל אלה שציינתי בתוכן ועבור אלה שלא ציינתי ,
אני מחייכת עבור אלה שלא זכו להמשיך לחייך - לראות ולהכיר את העולם כפי שזכו האנשים שעדיין בחיים.
כפי שזכיתי אני, אתה ,את וכולכם.
שלכם,
הילדה ההיא שמרשה לעצמה לחייך ,
החוצפנית ההיא עם הלב של אבן, וזאת שכלום לא כואב לה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
