טוב הדבר |
 כינוי:
או.רי
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2010
לפעמים כשאני ממש עצבנית, כלכך עצבנית שהפנים שלי מתלהטות, הראש שלי פועם והשיניים שלי חורקות, קורה לי שאני מתנתקת בלי כוונה. פתאום אני כולי קופאת , המבט שלי בוהה בלא-כלום, ואני מריצה בראש שלי תרחישים פוטנציאליים לפיצוץ שאני רוצה לעורר.
אני מדמיינת את עצמי צורחת ללא הרף, משליכה חפצים שבירים לכל עבר.
אני מדמיינת את עצמי שורטת את עצמי בזעם, משאירה על עצמי פסים של דם בכל הגוף.
אני מדמיינת את עצמי דורסת כל מיני אנשים.
אני מדמיינת את עצמי בועטת להם בראש, שוב ושוב. ושוב.
אני מדמיינת את עצמי מזדיינת עם ר'.
אני מדמיינת את עצמי בוכה בהיסטריה.
האימאג'ים מופיעים ונעלמים. הבזקי צבע חיים ונקמניים. וזה מרגש אותי לדמיין את עצמי מאבדת שליטה כך, כפי שמעולם לא עשיתי.
אבל בד"כ זה נגמר בזה שאני בוכה (בדמיון) בכי תמרורים, ומתכרבלת בכוך המנטלי שלי, שהוא קטנטן, מחניק, סגור, חשוך ומבודד. כמו שאני אוהבת.
עכשיו אני לא עצבנית ככה. אני סתם קצת כועסת, בגלל אנשים מפגרים וטיפשים וחסרי אחריות שקוראים לעצמם חברים שלי למרות שמעולם לא עשו שומדבר להצדיק את הזכות לפריבילגיה הזאת.
ואני לא אוהבת לכעוס. או להתעצבן. כי זה רע וזה חסר טעם. אז אני לא מרשה לעצמי להרגיש ככה בגלל אנשים אחרים, וכשזה בכל זאת משתלט עליי - כי יש כמה דברים שקשה לי לסבול - אני מרגישה כלכך מתוסכלת. כלכך חסרת אונים. כלכך כפויה להרגיש רגשות שאני מתעבת ושעושים לי רע (בכל מיני מובנים). שזה באמת ובתמים יכול להביא אותי לכדי דמעות.
-
זה היה ניסיון לנתח את הסיבה לכך שהתחלתי לבכות פתאום, משום מקום.
זה לא מרגיע במיוחד. אבל זה עזר לי לשים את האצבע על נקודות מהותיות בהשתלשלות העניינים שיכלו, בדיעבד, לשמש לי כרמזים מטרימים. אם רק הייתי קשובה מספיק.
עכשיו אני חכמה יותר מלפני כמה דקות.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
