בסתיו הבא, כשתבחינו באווזים בדרכם דרומה למשך החורף, כשהם נעים יחד בלהקה היוצרת צורת האות V, אולי כדאי שתחשבו מדוע הם עפים כך.

הרשו לי להסביר זאת כתגלית מדעית:

• במעופו יוצר כל אווז בכנפיו כוח עילוי לאווזים שעפים בעקבותיו. כאשר אווזי  הבר טסים במבנה, הם מגדילים ב -  71% את טווח טיסתם.

    מוסר השכל: אנשים החולקים תחושה של שותפות, יכולים לעזור זה לזה להגיע ליעדם ביתר קלות. הם נישאים על כנפי האמון ההדדי.

• כאשר אחד מאווזי הבר ניתק מהמבנה, הוא חש בבת אחת בכוחות הגרר  וההתנגדות המוכרים לכל עוף שעף לבדו. הוא נסוג לאחור וחוזר למבנה, כדי לנצל את כוח העילוי  שיוצרים האווזים שלפניו.

     מוסר השכל: אם היינו חכמים כאווזים, היינו עוקבים אחרי הטסים

 למקום שאליו אנו  שואפים להגיע, היינו נכונים לקבל את עזרתם ולהושיט את עזרתנו לאחרים.

• כאשר אווז הבר המוביל מתעייף, הוא נסוג לאחורי המבנה ואווז אחר תופס  את מקומו.

   מוסר השכל: כדאי לנו להתחלף במילוי תפקידים קשים, עלינו לכבד את ההרכב הייחודי של כשרונות, כישורים, יכולות ומשאבים שיש לכל אחד מאיתנו, ולהגן עליו.

• האווזים שטסים במבנה מגעגעים לאלה שלפניהם, כדי לעודד אותם לשמור על  מהירותם.

   מוסר השכל: עלינו להבטיח שקולות הגיעגוע שלנו אכן מעודדים. בקבוצות עם עידוד, התפוקה יותר גדולה, מימוש הפוטנציאל של היחיד נובע מעידוד איכותי.

• כאשר אחד מאווזי הבר חולה, שני אווזים פורשים איתו מהמבנה ומלווים אותו לקרקע כדי  לעזור לו וכדי להגן עליו.

   מוסר השכל: אם היינו נבונים כאווזים, היינו עוזרים זה לזה הן בימים קשים והן בשיא כוחנו.

נו? נכון שיש לנו מה ללמוד על עבודת צוות?

הלוחמים מגנים עלינו- תורנו להגן על הלוחמים!

אתר שחושף את פריטי לוחמי צה"ל במבצע עופרת יצוקה, על מנת לחשוף אותם כ"פושעי מלחמה"

אז..

בזמן האחרון אני נוטה לשים לב להרגל המתבטא אצל חדשות הערוצים השונים.. (ערוץ 10, ערוץ 2) ולהלן התופעה:

נתחיל בנטיה הלגיטימית ביותר להשיג רייטינג ולמשוך צופים. הבעיתיות היא- הדרך.

מכירים את התכנית של שנות ה80' (?) "משפחת קוסבי"?

(הולך להיות מעט חופר אבל אני מניח שזה שווה את המאמץ..)

ד"ר הקסטבל דיבר עם חבר של בתו. שהודיע לו בדרך לא דרך- שבתו של הד"ר, בהריון! 

הד"ר החליט באופן מטאפורי- להסביר לו איפה הוא טועה. ושאל אותו- מה האוכל שאתה הכי אוהב?

אמר לו הצעיר בהיסוס- "אומצה?"

אומצה.. (אמר ד"ר הקסטבל) רק אומצה?

אני מניח שבתוספת של כמה תפוחי אדמה אפויים ומטובלים היטב, הוסיף הצעיר.

ד"ר האקטבל החל לתאר את הארוחה המשגעת שעולה במוחו של הנער. הקפיד על הפרטים הקטנים והמפתים ביותר..

עכשיו, הוסיף ד"ר האקסטבל בזמן שהשני מזיל ריר, מה אם- הייתי מביא לך את כל הארוחה המדהימה ההיא? 

הייתי נהנה ממנה מאוד, אמר הצעיר.

אוקי, אמר האקסטבל, אבל שכחתי לציין, שאת הארוחה הייתי מגיש על מכסה של פח זבל שכונתי שלא פונה מזה כמה שבועות.. תולעים ירוקות כבר הספיקו להתפתח בקרבו והריח המצחין שהיה בפח, יכול היה לשתק את כל חיישני הריח שנמצאים באפך. הישר לשולחן שלך!" תיאר הד"ר בשלווה וסיכם את דבריו בחיוך מסופק.

מה שאני בא להסביר פה-

שבאמת חשוב להיות מודעים למצב בארץ, בעולם. גם אם הוא רע. אבל יש דרך! אי אפשר לנהל שעה שלמה של תכנית שנצפת ע"י רוב מוחץ של צופים ולכלול רק תוכן שלילי ופסימי. 

שנה שעברה היתה השנה האחרונה שלי בבית הספר. ומן הסתם, כחלק מהתכנית הלימודית, למדנו אזרחות.

בשיעור הנ"ל, שאגב, היה המועדף עליי, למדנו שהתקשורת משרה ו... איך להסביר את זה? (באמת קשה לי) מכתיבה את חיי היום יום פחות או יותר. אני מניח שאתם מבינים על מה אני מדבר. לשם ההמחשה- אם נהיה מודעים לאיום ביטחוני, חיינו יושפעו ונגיב בפחד כזה או אחר. לעומת זאת- אם לא נהיה מודעים לשום איום- אני מניח שנחיה חיי שלווה שקטים. "רחוק מהעין- רחוק מהלב".

בכל אופן-

התקשורת נוטה להשתמש בתוכן מרתיע, תוכן פרובוקטיבי- וכל זה- כדי למשוך רייטינג. ולרגע הם שוכחים את המעמד שלהם. את ההשפעה. ושוכחים שיש עוד הרבה מעבר למותה של ילדה בפתח תקוה (וחלילה- אני לא מזלזל). וכן, יש אפשרות לשלב גם כתבה על אותה אחת מהצפון שמנהלת לבדה כלבייה. או כל סיפור מרגש ומעורר השראה אחר.

כדרך אגב, אציין את התקשורת העולמית.

שנוטה להתמקד בטעויות של צה"ל, של הבטחון הישראלי. 

להתמקד בפעילויות כאלו ואחרות שלכאורה, יכולות להשמע מאוד לא מקובלות- לא אנושיות- לא דמוקרטיות ולא עוד המון דברים. 

אבל- שוכחים להתמקד גם בנקודות הכן חיוביות. ולציין במבזקי החדשות שלהם על אותו מקרה ספציפי- בו צה"ל (או גם צבא אמריקה)- שיחק אותה. להראות את הצד היותר מקובל ונחמד באותם אנשים שלכאורה מוגדרים כ"חיות". אבל בינינו? החיות בטבע, הרבה יותר אנושיות מאותם אנשים שגוררים את המציאות הנוכחית- למה שהיא. ולא ממש נותנים לנו תקווה לעתיד מזהיר יותר.

ובהשראת נושא הפוסט- אשמח לצרף כמה תמונות שימחישו את הרעיון- תהנו.

מודה, קצת התפזרתי בפוסט.

אבל בכל מקרה, אני מקוה שהעברתי את המסר.

פשוט זה מאוד מאוד מקומם. ואין ממש איפה להתבטא.. אז.. תודה ישראבלוג! אני מניח.

שלהיות קרבי זה
שבסה"כ אף אחד לא סופר יותר מדי את הלוחמים. 

 אין לך תור מיוחד בסופרמרקט, לא תקבל הנחה ברכישת מכונית למשל.כל הסיפורים על בנות הנמסות למראה כומתה אדומה יתגלו כשקריים, אם מישהי כבר תסכים לצאת איתך, היא קרוב לוודאי תזרוק אותך אחרי שבסרט הראשון אליו תלכו יחדיו, אתה תירדם כבר בפירסומות, ( כי מה לעשות, יום חמישי הוא לילה לבן, ועובדים על המסדר... ) ואם בכל זאת היא החליטה לתת לך צ`אנס נוסף, גם הוא ייאבד בגלל שבת בלת"ם, "סתם" כי איזה "אחמד" רוצה לצאת לת"א עם חגורה ( שלמרבה הצער היא לא חגורת כסף ).

אתה תתפוצץ מקנאה כשתשמע ג`ובניקים באוטובוס מתארים אפטר מטורף שחוו, כשאצלך בלקסיקון אפטר מתקשר לחצי שעה בקניון נחמיה ( במקרה הטוב , במקרה הרע - שווארמת ששון ובניו באיזה צומת ) עם מאזין ו2 שומרים על הטיולית.
כשכבר תיהיה בבית, ותצא עם החבר`ה ביום שישי, אף אחד לא יבין למה אתה שומע ב02:00 בלילה חדשות באוטו ( כי מה לעשות, לא כולם מבינים שאתה אמנם בבית, אבל חבר`ה מהיחידה בפנים, וצריך לדעת שהכל בסדר ולא קרה כלום ).
כשאני חושב על זה, הצ`ופר האמיתי שתקבל יהיה בדמות מילואים מפתים ( כי מה יותר טוב מאשר לברוח לרמאללה או ג`נין באמצע הסימסטר או יותר טוב.. תקופת המבחנים )

אבל מה ....
.
כשבגיל 30 תיתקע עם פנצ`ר ברכב באמצע שום-מקום, בחוץ יורד גשם זלעפות, אתה תרד להחליף גלגל כמו פנתר, כי מה זה כבר גשם?הרי המפק"צ כבר אמר: "נרטבים רק פעם אחת".כשהבוס יעלה לך את הסעיף בעבודה, אתה לא תחזור למשרד " מדוכא ועצבני" ותיבב לכולם שאתה רוצה להתפטר. כי למדת כבר פעם, מה זה לחרוק שיניים ולהמשיך הלאה.
כשתסתובב באמסטרדם עם בחורה, צ`ימידן ומזוודה ענקית ( שלה כמובן ) בחיפושים אחר מלון טוב, זול ופנוי, אתה גם תמצא אותו, כי אתה כבר יודע, שלכל מסלול יש גם סוף.
כי כשתשב כמה שנים אח"כ באיזה פאב, עם חבורת אנשים ( שבמבט ראשון לא נראה שיש איזה שהוא קשר ביניהם ) ותריצו צחוקים וזיכרונות שיהיו חקוקים בך יותר מכל חוויה אחרת שתעבור בחייך, אני מבטיח לך ( מניסיון ) שהג`ובניקים מסביבך יקנאו בך.
להיות קרבי ולוחם זה לחזור הביתה למיטה שלך ולהעריך אותה הרבה יותר מסתם ג`וב.
זה לראות את אמא שלך ואשכרה לחייך כי זה הדבר הכי יפה בעולם..
זה לתת ביס בשניצל של אמא ולהגיד כמה טוב להיות בבית.
זה להיות עם החברים בבסיס ולהריץ דחקות מטורפות אחרי 17 שעות ללא שינה ויותר ופשוט זה מה שעשה לך את היום הדאחקה בשלשות.זה לקבל את הקרמבו המסריח הזה בתור צ`ופר ולחלק אותו ל5 חברים וכולכם שמחים כאילו קיבלתם מליון דולר.
זה לחכות לרכבת או לאוטובוס אחרי אפטר של יום אחד ואז באה לך האישה המבוגרת ואומרת לך תודה רבה.

כרגע אתם מול המחשב, יושבים בכיף, וקוראים את הבלוג שלי. (שווה לדפדף בעוד כמה פוסטים מעניינים).

אבל-

אי שם- בדרום, בצפון, במרכז- חיילים. נערים בני לא פחות מגיל 18, שוכבים על האדמה במערב, שומרים, רצים, מתאמנים, ומקריבים עצמם למען המולדת. למען האזרחים. 

הגיע הזמן שנראה קצת הערכה.