הייתי כועסת על עצמי אם היה טעם.

הייתי כותבת שאני מאוכזת, מאושרת, שמחה ומתוסכלת.

הייתי מנסה להסביר את עצמי אם ההבנה הייתה נשארת.

אולי זו לא אני. אולי זה הריטלין

אולי הוא מסביר את הדמעות

הבילבול

הלילות חסרי השינה

המוטיבציה ואת השתיקה.

אולי זו המנגינה שחודרת.

אולי זה כשאני מסתכלת לתוך עינייך וכבר לא רואה את עצמי כמו שראיתי בעבר. 

אולי זה הם, ואולי זה אני.

אולי זה גם הזמן

והעשן

שלוקחים אותי הרחק מכאן. 

כי מה החיים האלה בעצם רוצים

ולאן כולם רצים

ולמה דווקא אני נשארת עכשיו חסרת מילים.. ?