כלכך קשה לי לישון. זה לנתק את המכונה הזו.

זה להפסיק את החשיבה.

זה לתת לגוף את השקט, זה להירגע.

הקושי היה שם מאז ומעולם. אני צריכה את הבנאדם שיישב לידי וילטף אותי,

ירגיע וייתן לי את האישור פשוט ללכת לישון. שהכול בסדר. 

שגם לי מותר, לפעמים, להיזרק למים. 

שזה בסדר לא לשמור על העולם בשמונה עיניים. שהוא מחליף אותי, לבינתיים.

זה לעשות OFF למכונה הזו, לראש הזה, שלא נרדם עד שהוא לא מותש עד האנרגיה האחונה

בשלושה ימים האחרונים אני פשוט שתיתי כדי שלא אצטרך להתעסק עם זה. 

שאוכל להירדם פשוט ככה, בלי להתקשות. זה מתיש כלכך הרבה לנסות.

זה מתיש כי זו מלחמה עם עצמך. כולם מפסידים.

העייפות הזו, השביזות הזו, החוסר כוח, החוסר ריכוז, הרצון פשוט ליפול לאדמה.

אני חושבת שלאחרונה הרבה בגללך.

כולה 18 יום מאז שאת לא פה וזה מרגיש כמו נצח. 

לא בכיתי מאז, ולא נשברתי מאז. בקושי התגעגעתי מאז.

אבל העובדה הזו שמשהו ממני כבר לא פה. יש בתוכי חלל מסויים, 

אני לא בטוחה על גודלו, אבל אני מרגישה אותו,

והוא לא נותן מרגוע, והוא גם לא נותן לי לישון

אז אני יוצאת. ונוסעת. ומתישה את עצמי. וישנה 3 שעות וקמה לעבוד.

ואני חושבת עלייך כשאני קמה בבוקר, ואני חושבת עלייך מדי לילה.

ואני חושבת. והגוף הנפש והראש, והכול

הגוף מותש רק מת לישון, אבל הנדודי שינה פשוט לא נותנים את האפשרות.

זה לא רק את. זה הכול.

אולי זו התקופה, אולי זה האנשים, אולי זה העבודה, אולי זה אני.

כבר אין לי מילים, אלוהים.

אני רוצה רק להיעלם, לנטרל את המחשבה, 

                  ולהיעלם. פשוט להיעלם.