זאת השתיקה.
זו התמימות שקיימת בתוך כל מילה.
זה הרצון לקיים את הדברים שהבטחנו לשווא.
זו הדממה. זה המבט.
זו השביל שבו כולנו פוסעים.
זו צומת הדרכים.
זה השקט, זה השקר. זה ההכול בסדר.
זה שהכול בסדר.
זה הללכת, הלעזוב, זה הלהשאיר את הכול מאחור.
זה הבדיעבד, זה הכנידמה.
זה גם ככל הניראה.
זה חיבור האותיות, זה הלנסות להשלים את האותיות החסרות.
זה הלמלא את הזמן, זה ללכת בלי להתייחס למצפן.
זה השעות הקטנות של הלילה, זו את שלא תהיי כאן יותר באף לילה.
זה אלייך, אלי ואל כל השאר. זה אולי מה שמחבר את כל בני האדם.
זה השאלות, זה הרצון להפוך את המילים האלה לדמעות.
זה הרצון הזה, פשוט לבכות.
זה להמשיך לחיות.
זה חיפוש המטרה, זו הטעות בקידוש אמצעי הלחימה. זו המוטוריקה הגסה והעדינה, זה זיוני השכל מכל הלמידה.
זה השביל. והכול פה מואר וברור גם לעיוור הרואה רק צללים. היכן הדחליל?
אולי אני המנורה ואולי גם השביל
מה שבטוח זה שזה הופך אותי לכלי חסר רחמים.
זה האוויר שקיים רק בים, וזו הבועה שקיימת רק אצלי במיטה. זו ההגנה שאני פשוט לא יודעת מפני מה.
וזו אני, שפשוט לא מוכנה להודות שגם בי- קיימים רגשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
