התקשרת. 

לנתק. לכבות את הטלפון. לשבור אותו. להעיף אותו על הקיר. לקלל אותך. לשנוא אותך.

לחזור לעצמי.

לנתק לך ולשכוח שבכלל דיברנו.

שעה וחצי. דיברנו שעה וחצי.

את דיברת. "היה לי דחף לחייג אלייך." 

דחף? את יודעת לאן את יכולה לדחוף אותו.

"למה התקשרת מחסוי?" - " לא יודעת.." - " את היחידה שיכולה לדעת."  - " ..... " 

דחף. לא למדנו לשלוט על הדחפים שלנו כשנגמלנו מחיטולים?

את שואבת ממני. ילדה. את שואבת. את הורסת. את גורמת לי להרס עצמי. שזה פשוט לא אני.

את מזיינת לי את השכל. ואת עושה את זה מצויין. 

תצאי לי מהחיים. אל תתקשרי, אל תתקשרי מחסוי. אל תגידי שאת מתגעגעת. אל תבואי ואל תחזרי.

תתרחקי, תישארי שם. 

"מחרפן אותי שאת חוסמת אותי מהפייסבוק. ,"  - " עוד לא התרגלת?" - "לא." - " חבל." 

-"רחוק מהעין רחוק מהלב חמודה." 

תקשיבי. 

אחרי שנתיים אני גאה להגיד שאת כבר לא פאקינג חלק מהחיים שלי. את לא מכירה אותי, את לא מעניינת אותי, את לא תורמת לי. 

תיעלמי ותצאי, תתמוגגי מהחיים שלי. תמשיכי לעשן את הבאנגים והגויינטים שלך, ובמקסימום, תדמייני אותי איתך.