קשה להגיד. אבל זה הרגע הזה.

זה אחד מכל אותם הרגעים שאתה מתחנן שלא תרגיש לעולם.

זה הרגע הזה שאתה מבין שאתה חי אותו , אבל ללא ספק לא יודע איך להתמודד איתו.

קשה לי להיזכר בך אהובתי. כואב לי.

כואב לי כי את ידועת להגיד את כל הדברים שפוגעים יישירות בלב, כמו ירייה מכוונת ומתוכננת בראש בלי אפשרות לפיספוס ולו בסנטימר.

אני לא יודעת מה להרגיש. כלומר. אני הכי יודעת איך להרגיש. או מה לחשוב. אבל יש כאן הרבה להרגיש. ופחות לחשוב.

הראש נהיה אפסי אל מול הרגש הרגעי והממשי, כי אתה נושם דרך הלב, לא מראש.

וכשחסרה לך נשימה, אתה מרגיש את זה עמוק בנשמה.

את חסרה לי. את פשוט חסרה לי.

אני מרגישה שלא מגיע לי המחיר שאני משלמת אותו.

אין לי כוח אפילו לכתוב..

שזה פשוט ייעבור כבר.

שהרגש הזה ייעלם.

שאשכח שאת חרוטה לי על הרגל. שאשכח שנגעת בי, שאשכח שנישקתי אותך, שאשכח הייתי בתוכך והרגשתי את עצמי..

שאשכח כל מה שקשור בך.

אני רוצה פשוט להתעורר ולא לזכור שום דבר.

בבקשה.