כן אני יושב שם וחושב קצת עלייך להכאיב קצת ללב.. 

ביקשת שאקח אותך ונברח למקום הכי רחוק והכי שקט שקיים. אז מצאתי אותו. הייתי בו. 

הרגשתי את השקט וגם הצלחתי להכניס את עצמי לנק׳ זמן אחרת שבה היית איתי

רציתי לפתוח את הפלאפון למרות החוסר קליטה, החיבור הכושל לאינטרנט ולמרות שאלפי שעות מפרידות בנינו, ואין לי מושג מי את, איפה, כמה ולמה

ולכתוב לך. ״ ביקשת שאקח אותך להכי שקט יהכי רחוק. אז כשתתבגרי ותמצאי את הדרך להחזיר אותי לחיייך.. באותו הרגע אקח אותך״

אבל לא עשיתי את זה. כי חשבתי פעמיים. הפחד שכבר שכחת אותי חזק ממני, ואפילו לא תביני מי ומה עומד מאחוריי ההודעה. 

יצר מן השטן גרם לי לרצות לכתוב שוב את המספר שלך, לראות אותי כתבת משהו. התחרטתי בזמן שזה הוסיף ולהפתעתי כניראה שפספסתי סיפרה.

ילדה שלי. אני לא מתגעגעת אלייך, ולא קשה לי בלעדייך, ואני לא זקוקה לך , את לא חסרה לי. 

את לא יותר מצלקת למגלידה לאיטה. 

אני רואה את כל היופי הזה, מזכירה לעצמי מי אני וכמה לא ידעת מי אני, כמה שכחת להסתכל עלי וכמה התעלמת. 

אני רואה את היופי הזה ולמרות שהצלקת עוד טרייה, הייתי רוצה לקחת אותך לכאן

אני מתגעגעת לספיר שלא תחזור לעולם. לזו שהכרתי. לבובה העדינה. לא למה שהשנים הפכו אותך. 

ותמיד שאלתי אותך, איפה את? איפה ספיר שלי?

אבל כניראה שחיכיתי לאדם שלא יחזור יונה, למשהו שהיה ואיננו. כניראה שהאמנתי ושלא ראיתי שמי שעומד מולי ככ הרבה זמן זה לא האדם שאני מחפשת. 

אני פה בגאורגיה, חזרתי לעצמי. לשקט, לשלווה ולרוגע. לעצמי. אחרי ככ הרבה זמן. ואני מודה על כל שניה ושניה מההחלטה הנכונה שלי.

אני מדמיינת אותך איתו באילת ואיך שהוא מכניס אותך למיטה ושאת כבר אחרי הרבה סקס עם גברים 

לא אשקר, זה לא מפריע לי וגם לא מכאיב

באותו הלילה שבכיתי, בכיתי אותך בפעם האחרונה

אניי כותבת עכשיו כי עוד מעט חוץ מאת הקעקוע שייקשר אותך אלי, לא אזכור ממך דבר.

אני מרגישה את זה כאן ועכשיו. 

את לא רגע מכונן בחיי. את אולי רק סגירה מעגל. אבל את ככ הרבה עד שעל התשובה אם אני מתחרטת אני פשוט לא מצליחה לענות. 

למדתי לגדול גם בלעדייך. 

הלכתי בזמן הנכון כי כמעט לא השארת ממני דבר. 

השמש תזרח גם בנפרד, את לא יותר מחלק מהעבר. זה הזמן לשכוח את הכל.