את מבקשת ממני לסלוח לך.

הסליחה שלי חשובה לך.

זה מאוד פשוט כי כשאני לא כועסת הכול עובר

הכול נשכח

המטען השלישי ממני מתנדף כלא היה מעולם

מאוד קל לך לבקש ממני את סליחתי. שאשכח את הרוע

שאסלח. שאאמין. שאשמח. שאוהב. שאבין. שאקבל. 

זה מאוד קל לך. אני יודעת שזה מאוד קל לך.

את רצית שאוהב אותך אהבה ניצחית. 

הנה. אחרי קשר של שנה ופרידה של אינסוף חודשים

את עדיין מתקשרת. את עדיין שולחת הודעות. 

גם כשיש לך בת זוג. את עדיין. את פשוט עדיין.

ביקשת שאוהב אותך אהבה ניצחית.

אבל ברגע אחד את גרמת לי להתחרט על היום שבו הכרתי אותך.

אני מניחה שלזה, לא ציפית.

אני בטוחה שאת לא מכירה את התחושה הזו. כי הנה. את עדיין. את פשוט עדיין.

אני לא יכולה לכעוס עלייך. אני לא חושבת שיש הגדרה למה שאני מרגישה אם ובכלל.

אני לא כועסת עלייך.

תביני את זה, ותשחררי ממני. תמשיכי לחיות כאילו לא קרה ולא אירע שום דבר מעולם.

אני לא כועסת עלייך יקירתי. אני לא כועסת.

אז בבקשה. תשחררי

תני לי לחיות את החיים שלי, 

תני לי לחיות את החיים שלי   בלעדייך .

אני נשארתי לאהוב אותך

בלי סצנות, בלי שקרים

ובעיקר,

 בלי משחקים.

את הרגש שלי. את האמת שלי

את פשוט כל החיים שלי.

אני אוהבת את המודע ואת השליטה

אבל את הוקרצת מחוסר שגם אני לא מבינה

ואת פשוט מדהימה.

גם אם אקח את כל המילים בעולם

בכל השפות

לא אצליח לחבר מילה אחת שתתאר אותך

או את מה את בשבילי

בצורה הכי שיטחית והכי רדודה

שהיא אפילו בושה לעומת מה שקיים בתוכי באמת

אגיד לך במשפט אחד שמתקרב לתיאור חסר מילים

כמה

כמהה

שאני אוהבת אותך.

הצפירה הזו. המועקה הזו.

האוויר הזה שלא זז. 

העמידה הקפואה של כולם

הזיכרון שמהדהד בכל רחבי העולם.

שנה שלמה אתה יכול להעביר בלי לחשוב על זה ואף לרגע - 

עד לאותו הרגע.

שממנו, זה איתך. למשך אינספור שעות

וגורר אותך לאינספור מחשבות

הקושי בנשימה הזו

המועקה שלא מעבירה את המחשבה

הקושי הריגשי הזה

לעמוד בפני משהו

לא הגיוני

שאנחנו, במו ידינו- יצרנו

הכובד הזה

הקושי הזה

הזיכרון המעיק הזה

ההיסטוריה שמאיימת לחזור על עצמה

החוסר יכולת לתפוס את זה .

המסע לפולין הזה

הקור הזה.

ההבנה שזה רק זיכרון

התחושה שזה זיכרון שכולנו חיים בו

חיינו, ונמשיך לחיות לנצח.