אתה מרגיש את זה ואתה נחנק

זה לא העשן שגורם למחנק

החדר גדול והחלון פתוח

זה לא אותו האוויר שאתה מדבר עליו.

אז נעצום את העיניים.

ונתפתח, ונתעמק עמוק ביופי השמיים.

השתיקה הרועמת שלהם מסמלת רק שלווה

אלו אנחנו אלה שמעכירים על האווירה.

הגלגל הזה לא נגמר

את הנצחיות הזו שומדבר לא יכול להפסיק.

גם אם תלך נגד הזרם, ותשחה נגדו

אל תשכח . העולם הוא עגול. 

ולאן הכול מוביל?

מעיין החיים. אותו מעיין שנסתר מעינינו עד סוף חיינו בגלל התעקשותנו

זה לא אותו האוויר שאתה מדבר עליו.

כי גם אם תהיה במדבר לבד , במקוום הכי פתוח בעולם

עדיין תרגיש את אותו המחנק ותזדקק לאוויר נוסף

הוא ביהשג ידך.

איתך לאורח כל הדרך. תעצום את העיניים , תסתכל לשמיים ותבקש 

מההוא הגדול שם למעלה, שלא ניתן לראותו 

שיעניק לך טיפת אוויר שעולה מן המים, טיפה של אור שיורדת מהשמיים

שיאיר את תוך תוכך. שתוכל להתחיל לנשום מבלי לרצות להיות מונשם.

הייתי כועסת על עצמי אם היה טעם.

הייתי כותבת שאני מאוכזת, מאושרת, שמחה ומתוסכלת.

הייתי מנסה להסביר את עצמי אם ההבנה הייתה נשארת.

אולי זו לא אני. אולי זה הריטלין

אולי הוא מסביר את הדמעות

הבילבול

הלילות חסרי השינה

המוטיבציה ואת השתיקה.

אולי זו המנגינה שחודרת.

אולי זה כשאני מסתכלת לתוך עינייך וכבר לא רואה את עצמי כמו שראיתי בעבר. 

אולי זה הם, ואולי זה אני.

אולי זה גם הזמן

והעשן

שלוקחים אותי הרחק מכאן. 

כי מה החיים האלה בעצם רוצים

ולאן כולם רצים

ולמה דווקא אני נשארת עכשיו חסרת מילים.. ? 

העובדה שאנחנו חיים פעם אחת לא מאפשרת לנו לעשות כל שברצננו

למדתי את זה בדרך הקשה

הכואבת

הפוגעת.

והיום אני מתחרטת

על הזמן שהייתי עיוורת

למציאות, לכנות

עיוורת לעצמי

לקול השקט שבי

שנדם ככל שהזמן עבר.

אני כותבת כי זה בכי על שנים שלא בכיתי

על דברים שלא פורקו

כל שטויות שלעולם לא יחזרו ולעולם לא יתוקנו

הכול שקר

ואין שום מציאות אובייבקטיבית

אבל הסובייקטיביות שבחיים לפעמים כלכך מטעה

זה לא תמיד נכון מה שמרגיש לנו נכון

זה לא כבר לא לקחת סיכון ולקפוץ למים

זו לא החוויה בלקפוץ למים ולקוות שנצליח לשרוד

זה לא החוויה של לקפוץ למים ללא ידיעת שחייה בסיסית ולקוות לא לטבוע

כולם טובעים. חלק שורדים

חלק נשארים עם מים בתוך הגוף לנצח

הטראומה של הטבעיה

אז מה אם ניצלת ויצאת מהמים?

בכל זאת היית שם. הגוף זוכר והנפש יכולה לשכוח, אבל גם היא זוכרת. גם היא הייתה שם.

נשימה עמוקה לא תמיד תסדיר את הנשימה

ולא תמיד תחזיר אותה לקצב התקין שלה

אכילה לא תמיד תזין את הגוף

והנעצים שאנו תוקעים בתוך הנפש שלנו לא תמיד ניתנים לסתימה

זה נעץ

גם אם הוא יוצא, הסימן נשאר.

זה שאנחנו חיים פעם אחת לא מאפשר לנו לעשות כל שברצוננו

תפקחו את העיניים שוב ושוב, זה מציאות ודמיון שמתשלב ביחד

קשה להבדיל

וגם מי שמבדיל פעם אחת, בשאר הוא פשוט מתבלבל.

זה שאנחנו חיים פעם אחת לא מאפשר לנו לעשות כל שברצוננו.

למדתי את זה בדרך הקשה.