"והזמן שלך אם רק תדגעי בו הוא ייברח..

 והזמן שלך אם רק תגעי בו יישאר איתך.. "

וזה הזמן שלך. 

את הזמן הזה חילקתי לשניים. לשני עולמות. 

תמיד חוזרים אל הטוב והמוכר . 

אל הסקס. אל המגע. אל החיבוק ואל הנשיקה.

אל האדם שהרס אותך מבפנים אבל כעבור הזמן כל הכעסים נשכחים.

תמיד חוזרים אחורה, אל העבר, אל האקסית, אל המוכר.

אז חזרתי כי יכולתי. אבל הנה. אני מתמודדת על עצמי. 

חתכתי איתך שוב את הקשר. אני מחזיקה את עצמי לפני שאני חוזרת לשם שוב.

ניסיתי להסביר את זה היום לידיד. רציתי להסביר את זה גם לך אבל פשוט לא ניסיתי.

את מעולם לא תביני.

כי אין מה לעשות. אפשר להדזהות ואפשר לנסות להבין והכול

אבל יש דברים שפשוט לא ניתן להסביר במילים.

אז וויתרתי. שמרתי את זה לעצמי. 

אבל שורה תחתונה..

אני באמת יודעת מה יעשה לי טוב ואני עושה את זה.

אבל זה פשוט קשה.

לחצות את הקו ואז לרצות אותו בחזרה.. מסתבר שזה פשוט לא עובד.

באמת שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. 

גם אם זה רק הקצפת שמעל ש.. נעלמה. 

אז אני לוקחת נשימה. ומחזירה את עצמי אל עצמי בחזרה.

כבר הייתי בסרט הזה לא פעם אחת.

יש דברים שלא נמצאים סתם בעבר. הם פשוט צריכים להשאר שם.

דיברתי איתה בטלפון והיא תיארה לי אהבה מלוטשת. אהבה בלי כאב. אהבה טהורה, לבנה, אהבה.

אמרתי לה שהיא טועה. שאהבה כזו יש רק בעולם אוטופי . לא ממשי.

ואז דיברתי על הכאב. 

נשמעתי לרגע כמו ילדה פצועה, היא קראה לזה ריאליות.

רק כשאתה מאבד, אתה מבין כמה אתה אוהב.

וכשקשר נגמר, אתה מבין כמה הוא היה משמעותי.

כשבנאדם כבר לא קיים בחיים שלך, רק אז אתה מבין מה הוא באמת היה בשבילך.

זה כואב. זה הלאבד. 

זו אהבה. זה כשאתה מאבד.. וכואב לך. כואב. כ"כ כואב.

אתה מעדיף פשוט להתאבד. כי אתה מבין כמה אתה באמת אוהב.