שאלה שאני שואלת מגיל 11 בערך. ואני ממשיכה לשאול את השאלה הזאת.
למה, למה? אני אוהבת אותך אלוהים, אבל עשית איתי עבודה קצת רשלנית. למה לא יכולתי להיות מישהי אחרת? למה אני לא יכולה להיות נורמלית לשם שינוי? זה כל מה שאני רוצה אלוהים, נמאס לי כבר. רע לי, כל כך רע לי. ושוב הקולות האלה בראש... באים בכל פעם שאני מרגישה קצת לבד. באים לנחם ולהסיח את הדעת. אני מתה מפחד. אני מפחדת להפסיק לאכול. אני מרגישה כל כך חלשה, אני עומדת ליפול.
וכל הסבל הזה שעברתי בשנים האחרונות יהיה לחינם.
והנה השעה 2:30 בלילה ושוב אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה ומתייפחת. למה אלוהים? אם ההורים שלי ידעו מה אני ומי אני (דברים שאני פחדנית מדי אפילו כדי לחשוף בבלוג) הם בחיים לא יקבלו אותי וזה כואב. וזה מושך אותי שוב לאוכל, להתעסק בכל דבר אחר רק לא בבעיה האמיתית. אני צריכה אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. שיפסיקו לי את המחשבות האלה. אני לא מסוגלת להכיל את עצמי יותר. אני רק רוצה שכל הכאב הזה ייגמר כבר. ושמישהו יבין אותי ויחבק אותי כבר לעזאזל.
אני לא אוכלת עד מחר בערב (מסיבת גיוס). חזרנו לנקודת ההתחלה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
