לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

.Please mind the gap


?Did you see more glass


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2011

ככה אני זוכרת את עצמי


היינו הבובות שלך, זה הכל.

ישבנו בתוך ארון זכוכית מפואר, עם מדפים ממסופרים, כל בובה במקום הקבוע שלה. כמה פעמים בשבוע היית מוציא אתנו מהארון, משיב אותנו ליד השולחן במעגל בכיסאות צעצוע קטנים ועושה לנו מסיבת תה. הזזת את הידיים שלנו ודיברת בקולות שלנו, עצמת את עינינו כשהלכנו לישון ופתחת אותן שוב למחרת. בלעדיך לא יכולנו לעצום את העיניים, רק הסתכלנו עליך בעיני הזכוכית המבריקות שלנו, באותה הבעה קפואה של חצי חיוך. הבעה של בובה.

אני רוצה לחשוב שאף פעם לא היית אכזרי. הקפדת לסדר אותנו בחזרה במקומות שלנו אחרי כל משחק במסיבת תה. נתת לכל בובה את השם שלה ואת הנפש שלה. הייתה לך בובה יפה, ובובה שדיברה כשהיו לוחצים על הכפתור, ובובה שהיה לה מפתח פיצפון בגב ואחרי שסובבו אותו היא יכלה ללכת. הלבשת אותנו בשמלות הכי יפות שהצלחת לדמיין. קראת לנו סיפורים, ושמרת על שאר המשחקים שלך רחוק מאיתנו. מעולם לא הלבשת אותנו במדי צבא ונתת לנו רובים. היית מתקן אותנו בכל פעם שנשברנו אחרי שבעוד התקף זעם זרקת אותנו אל הקיר. חלקנו נשברנו כל כך שפחדנו שתזרוק אותנו לפח, אבל אף פעם לא עשית את זה. שמרת אותנו אצלך עד שגדלת. חלקנו הלכנו לאיבוד, לא בכוונה. ההורים לקחו אותנו במזוודה בשבילך אבל שכחו אותנו באמצע שום מקום. אנחנו היינו בובות, ואתה היית רחוק, אז לא שמענו אותך קורא לנו ולא ראינו אותך מחפש אותנו ברווח החשוך שמתחת למיטה, ולכן לא יכולנו לחזור.

בלילות, כשהיית ישן, או כשלא היית בבית, היינו מדברות עליך בלחש, אבל זה אף פעם לא נמשך יותר מכמה דקות. גם כשהיית רחוק, פחדנו שתשמע. לא פחדנו ממך, אהבנו אותך בכל ליבנו. פחדנו רק להישאר לבד בלי מפעיל הבובות שלנו. ידענו שאנחנו יכולות למות אם לא נישאר שלך, אם לא תמשיך להושיב אותנו ליד השולחן עם כלי הצעצוע ולהכניס את כוסות הפורצלן הזעירות לתוך הידיים שלנו ואת המילים לתוך השפתיים האדומות והסגורות שלנו ואת המבט לתוך עיני הזכוכית.אהבנו אותך כל כך. אהבת אותנו גם, אני בטוחה.

סליחה שלא הבנו את זה אף פעם. היית כל כך שונה מאיתנו שגם כשרצינו, לא הצלחנו להיות בשבילך יותר ממה שאנחנו. היינו רגילות כל כך, נוצרנו מאותה תבנית סיליקון באותו מפעל. אף פעם לא היינו מצליחות להיות ילדות אמיתיות כמוך. כשאני חושבת על איך אני זוכרת אותנו, עצוב לי. אני זוכרת שניסיתי להיות ילדה אמיתית ונכשלתי. עצוב לי עליך, לא עליי. היו לי חברות בובות, ואתה היית כל כך בודד.

אני לא יודעת איך לא הבנתי את זה עד עכשיו. לפעמים חשבתי שהיית רע. אולי הייתי בובה עיוורת.

נכתב על ידי Alia Atreides , 10/7/2011 21:01   בקטגוריות how to disappear completely, האמת המרה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  Alia Atreides

בת: 32

MSN:  עכביש עם כנפיים

תמונה




12,401
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , משוגעים , מדע בדיוני ופנטזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAlia Atreides אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Alia Atreides ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)