גם לא מתמודד בולט לתואר, כבר היה גרוע יתר.
זה היה כל כך מוזר,
משהו ענק נשבר בתוכי כשהשמש זרחה.
היום כשעזבתי את הדירה רק לין הייתה שם, וכשאמרתי לה שאני הולכת ואיחלתי לה חג שמח, הייתי בטוחה שאני לא חוזרת לשום מקום אף פעם.
התחלתי לבכות רק כשנעלתי את הדלת מאחוריי.
[כן, עד כדי כך]
אני חייבת לסיים את כל העניינים הלא פתורים שלי. זה לא הגיוני מה שקורה לי בזמן האחרון. לא הגיוני שאני פוגשת את גל פעם בחודש ליום-יומיים ואז בוכה כל הלילה, וזה עוד פחות הגיוני שאני הולכת לנדב בשביל לעשות את זה. לא הגיונית גם העובדה שכדי לצמצם את כמות הבלגן, ויותר חשוב, את החשיבות שלו, אני חושבת על גילי ובזה יוצרת לעצמי עוד בלגן.
אין לי תוכנית פעולה ברורה אבל זה חייב להפסק. זה לא באמת כל כך מורכב. הבעיה היא שאני פשוט מנסה לפצל את העולם שלי. לשים בכל אחד שאני מכירה קצת מעצמי. אבל אף אחד לא צריך להיות העולם שלי כי זו אחריות גדולה מדי, וזו לא מחובתו של אף אחד להרים אותי כשאני נופלת. אף אחד לא חייב להחזיק אותי.
הייתי חכמה. ידעתי לקשור אליי אנשים בצורה כל כך שקופה ומטושטשת שהם חשבו שהם עושים את זה מרצונם החופשי. דרך הפעולה הייתה פשוטה: כל אחד ממש ממש צריך משהו. אולי הקשבה, אולי דרמה, אולי לטפל במישהו. יש כל כך הרבה כפתורים שאפשר ללחוץ עליהם. הייתי בוחרת אדם ונותנת לו את מה שהוא צריך, ואז הוא היה שלי. הוא היה מפחד לאבד אותי, ולי היה עולם חדש בכל פעם.
זה חייב להגמר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Alia Atreides