"העלילה עוקבת אחר שלושה סיפורים שבהם מככבות כמה דמויות בתל-אביב, בואכה הים התיכון. בתיה (שרה אדלר), מלצרית קייטרינג צעירה וחולמנית, מאתרת על החוף ילדה בת חמש (ניקול ליידמן), שאינה מדברת, ומאמצת אותה בעל כורחה, לאחר שבמשטרה מסרבים לקחת עליה אחריות. החיפוש אחר הורי הילדה מציף בתודעתה של בתיה גלי זיכרונות מתוקים-מרירים, תמונות אלבום ישנות שהדחיקה, חלקן טראומטיות.
על אף שכל הסיפורים מקבלים זמן מסך שווה בערך, הסיפור של בתיה מתבלט בתור המרכז שסביבו סובב שאר הסרט. בתיה בקושי יכולה לדאוג לעצמה, אבל היא נזרקת לתפקיד של אמא מאמצת, כשמהים יוצאת ילדה קטנה ובלתי מוסברת עם עיניים מדהימות וגלגל מתנפח - שאיננה אומרת מילה.
בתיה היא אחת מהאנשים האלה שתמיד נראים קצת אבודים, כאילו המציאות מפתיעה אותם. אתם יודעים, אלה שאתם רואים לפעמים ברחוב וחושבים שאולי כדאי לשאול אותם אם הכל בסדר ואם הם צריכים עזרה להגיע לאיזה מקום, אבל בסוף אתם מחליטים שלא.
המים ובעיקר הים הם המוטיבים המקשרים בין כולם. לכל אורך הסרט ישנם מוטיבים של מים, גשם, טפטופים, הצפות, ים, ספינות, סירות, כשאפילו שם הסרט מייצג זאת - מדוזות. הדבר הוא מכוון וחשוב לתמה המרכזית, שמבקשת לעסוק בבדידות, אך גם ובעיקר על השלמה עם עצמך ועם האחר שמולך. הדמויות בסרט הן כמו מדוזות ששוחות בים, אך הן יבשות, כשהמים כלואים בתוכן, כפי שנאמר בסרט.
למים ובייחוד לים יש סמליות רבה. המים מיצגים את החיים, הגשם את השטיפה של הדברים שהיו עד כה לטובת התחלה חדשה, כפי שהדבר קיים בסוף הסרט. הים מייצג גם את הרצון לבריחה למחוזות חדשים, אחרים, שונים, ובכולם יש את עניין העצמי - הטיפול בסובייקט הפרטי, שצריך לעבוד קודם כל על עצמו, אך רק בעזרת אחרים, היחידים משלימים עם עצמם.
בים לעיתים רבות גם מתבודדים, מעכלים דברים, מעלים דברים שהתת-מודע מתעסק בו בלי הפסקה. המים מייצגים את החיים, שצריכים להמשיך בצורה שלמה ושלווה. כל אלה נמצאים במרכז העלילה, בניסיון למצוא שלום ושלווה עם עצמך ועם ובעזרת האחרים שסביבך".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Alia Atreides