אני כאן כי בחללית שלי נגמר הדלק.
~
תגלית מדעית חדשה-ישנה: כוכב הלכת הזה שומם ושום דבר לא חי בו כבר שנים. אולי מעולם לא היה חי, זו תעלומה שיכאב לי מדי לפתור.
מדי פעם זורחת מעליו שמש לבנה, רחוקה ואדישה. אם יכולתי לדעת שהחיים הנסתרים שדמיינתי היו רק הצללים שזזו עם התקדמות השמש בקו האופק, כף רגלי לא הייתה דורכת בו לעולם. אבל עכשיו אני יכולה רק לחשוב, מה היה קורה אילו, כי אני כבר רגילה, ובאמת אוהבת את המרחבים הפתוחים, האבנים החדות והחשופות, רוחות הסערה העזות, המבנים הוירטואליים המתפוררים שמלאים בספריות עצומות. יש כאן כל כך הרבה מידע ואין אף אחד שיקרא. היתרון המרכזי של השהות שלי פה הוא שלא נשאר לי כאן מה להרוג. אני טובה בזה. נדמה לי שאני בטעות הרגתי את החיים על הכוכבים הקודמים שלי בייסורים, אין לי הסבר אחר לשאלה הנצחית בדבר היעלמותם.
כשאני הולכת על פני השטח של הכוכב הזה אני לא משאירה מאחוריי שום עקבות, אבל האבנים החדות פוצעות את כפות הרגליים שלי עד זוב דם. הלוואי שהדמעות שלי ישאירו כאן בורות קטנטנים בעומק אלפי קילומטרים. אבל זה לא קורה. כמו שאמרתי, אין כאן מה להרוג.
חוץ מזה אני גם טובה בלהתחזות ליצור מת. כשאני יצור מת, הכוכב הזה מזהה אותי כחלק מעצמו ולא מנסה לפגוע בי. הוא אפילו עוטף אותי במעטפת דקיקה ושקופה של חיבה. אין לי מושג למה ומאיפה לכל הרוחות זה מגיע, אבל כשאני מנסה להאחז בהרגשה הזו הכל מתפוגג ועולה לכיוון השמיים השחורים בעשן אפור מסתלסל. אולי הכוכב אומר, "את בעצם לא מתה, אז עשיתי את זה בכוונה".
אולי אני אמות כאן במדבר הזה. העצמות שלי יישארו, והאדם הבא לא ירגיש בודד כל כך.
אולי יקרה ההיפך, אני אחפש את החללית שלי ואעזוב את המדבר הזה. אני מקווה שהכוכב הזה ייסדק כשאשאיר אותו מאחוריי.
והכי אני רוצה להצית אש גדולה ולשרוף את הכל, ולראות האם בכל זאת אוכל למצוא יצור חי כאן, שינסה לברוח מהחום בצעקות כאב. ואז ארוג אותו בזריקת רעל, כי זה מה שהחיים שלי על הכוכב הזה עושים לי כבר במשך חודשים. איפה השארתי את החללית המזורגגת? יוסטון יקירתי, זה כואב לי כל כך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Alia Atreides