"החלוקה בין עבר, הווה ועתיד, היא חסרת משמעות;

היא אשליה ותו לא, אם כי אחיזתה חזקה."

אז האשלייה הזאת כל כך חזקה, שהיא הורגת אנשים, מבפנים.

לפעמים, העבר חודר לי לתוך העתיד, לא כמו זיכרון, אלא כמו עדות שהכל עדין שם, כולם עדין שם: האנשים, השמות, ה"חברים" והצלקות...

כל הצלקות שחשבתי שכבר מזמן נעלמו, והותירו פס דק ולבן ותו לא, כולן כאילו נפערות מחדש...

למה אני עושה את זה לעצמי? שואלים אותי מסביב.

אפשר לחשוב שזה בכוונה. הרי כל מה שאני כל כך מדחיקה ומנסה להתגבר עליו, הכל בסוף מביס אותי, מנצח אותי.

ומלחתחילה זה לא כוחות, כי לי אין כלים להגן על עצמי.

ויאמר: אולי לפעמים לא צריך כלים, אלא מיומנות?

אז אני לא יודעת מה יש לי או מה לא.

אני יודעת שאני לא מצליחה לעמוד בזה לפעמים, ואני מחזיקה בכוח את האוויר בריאות, מייבשת בכוח רצון עוד יותר גדול את הדמעות,

אני לא אבכה בגלל העבר שלי שוב.

אני לא אתן לזיכרונות לקרוע את מה שנותר ממני.

אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא, אני לא.

לעולם לא.

*

לפעמים אני מחליטה שאני לא מאמינה באלוהים, רק כי אם היה אלוהים, אני חושבת שלא היו בעולם אנשים כמוני. 

אנשים שרק הורסים אותו, ואת מה שסביבם.

מה עושים כדי למחוק עבר, שלא יכולים להשלים איתו ולתת לו לחלוף, להשאר מאחור?