היא לא ביקשה ממנו הסברים. היא לא ביקשה ממנו שישאר, שילך, שישתנה. היא ביקשה דבר אחד, ובאמת לא הייתה צריכה יותר מכך. 

היא ביקשה להיות קרובה אליו. היא ביקשה שיתן לה להיות במרחק סנטימטרים ספורים ממנו, במרחק נגיעה - ללא התחייבות למגע. זה הספיק לה כדי להרגיש צמרמורת בכל הגוף. זה הספיק לה כדי להרגיש את הגוף מתמלא באנרגיה, באושר, ברוגע. 

היא לא ביקשה שיהיה רק שלה, והיא לא ביקשה שיגיד לה את האמת. היא גם לא ביקשה שישקר, שיעלם, או שיחייך. 

היא ביקשה שיתן לה להיות שם, לידו, נוגעת - לא נוגעת, נושמת את אותו האוויר שהוא נושם. להרגיש את גלי החום שהגוף שלו מפיק, להרגיש את הלב שלו פועם, לשמוע את הריאות מתמלאות אוויר בזמן שהוא ישן. להרגיש את הדם שלו זורם.

היא לא רצתה מעבר לכך ולא ביקשה דבר מלבד זאת. 

היא ידעה שלהיות קרובה אליו מסב לה אושר רב, ותמיד הבינה שהקירבה ביניהם היא הדבר המהפנט ביותר בעולם. לא משנה כמה זמן יתעלמו זה מזו, החשמל היה בילתי ניתן להכחשה, המשיכה הזאת, שפעמים כה רבות הוציאה אותה מדעתה. 

והגוף, הגוף שבגד בלב, ושניהם יחד פתחו במלחמה נגד ההיגיון. מלחמה בה אף אחד לא מנצח: שני הצדדים מפסידים בכל תוצאה שתצא. 

אז היא לא ביקשה ממנו דבר. היא אף פעם לא באמת אמרה לו, או הסבירה. היא לא ביקשה, והוא לא ידע. 

אבל בליבה, היא ידעה, שהיא לא צריכה כלום, רק להיות קרובה אליו. היא לא צריכה מים, או אוכל, רק להיות לידו.

רק להביט בעיניים השחורות שלו, וללכת בהן לאיבוד, להיסחף באין סופיות של המבט שלו - לשקוע בים של חום ואהבה, ללא התפשרות. 

להיות קרובה כל כך, מילימטרים מגופו, מליבו, משפתיו... 

אך רחוקה שנות אור מלהיות שלו.