ריח חזק של עשן סמיך עמד בחדר החשוך, מהול בריח חריף משרפה.
היא שכבה על המיטה ללא יכולת לזוז, והרגישה את הלב שלה פועם במהירות עצומה. היא פתחה וסגרה את העיניים לסירוגין, מנסה לחשוב על משהו אחר לשם שינוי, או לא לחשוב בכלל.

היא פתחה שוב את העיניים, הפעם לרווחה. היא החליטה להתהפך על הצד, אך פעולה זו גרמה לסחרחורת בראשה, והיא החליטה לנסות להירדם שוב.

היא עצמה עיניים, נשמה עמוק, מנסה להסדיר את פעימות ליבה. הריח החריף בחדר והאוויר החנוק גרמו לה לשיעולים קלים, והיא רצתה לפתוח את החלון, לאוורר את החדר, אך שני הצעדים שהפרידו בין המיטה לחלון, נראו לה כמדבר שומם וארוך שיש לחצותו.

היא הזיזה מעט את רגליה, ונתקלה בגוש פרווה קטן בין רגלה לבין קיר מיטתה. היא העיפה מבט והבחינה בחתולה, מכורבל על שמיכתה - ישן עמוק.

היא כל כך רצתה לישון. כבר מספר שעות היא ניסתה להירדם, אך ניסיונותיה כשלו.

התסריטים שהמציאה לעצמה המשיכו לרוץ בראשה כמו הקרנה בסרט. כולם הובילו לסחרחורות האלה. המחשבות, הרעיונות השונים, השאלות... כן, הן היו הסיבה העיקרית לצרותיה. השאלות האלה שהיא ידעה שלעולם לא תמצא להן תשובה.

זה לא שהיא לא השתדלה לחשוב על דברים אחרים. היא גם השתדלה לא לחשוב בכלל, אבל המחשבות באו שוב, ושוב, כמו גלים בגאות שהולכים ומתגברים, גדלים, ומכים במזח חזק יותר ויותר.

שוב היא ניסתה להתרכז בנשימות סדירות. תרגעי, היא חשבה לעצמה. הכל יהיה בסדר.

אבל לא היה בכך טעם. השקר הזה הפסיק לעבוד מזמן. הוא תמיד אמר לה שהכל יהיה בסדר, ואיפה הוא עכשיו?

לא עברה דקה ושוב היא דימיינה אותו לידה. רגע אחד מחבק אותה חזק, ורגע אחרי נעלם, בדממה, לתוך החשכה.

לאט לאט היא קמה בכדי להביא לעצמה את בקבוק המים שעמד על הרצפה. החתול שלה התעורר והרים אליה את ראשו במבט ישנוני ושואל. היא רצתה לחייך אליו, אבל היה נדמה ששרירי הלחיים שלה סירבו להגיב. היא חזרה למיטתה והתיישבה עליה.

היא הבחינה בבקבוק נוסף על הרצפה, שוכב על הצד, ולידו שלולית קטנה. היא כבר לא זכרה אפילו מה זה היה - ליקר מסויים? היא לגמה לגימה קטנה מבקבוק המים והניחה אותו על הרצפה, נותנת לעצמה ליפול על מיטתה מבלי לחשוב עוד על דבר. שקט, שלא ארך זמן רב, מילא אותה בנחת, ולו לרגע קט. היא רצתה לשקוע במיטה ולא לקום ממנה שוב. היא האמינה שהחושך מגן ויגן עליה לעד.

למה? הייתה המילה שהדהדה בראשה יותר מכל מילה או שאלה אחרת.
ההרגשה שאין מכאן המשך, שזהו הקצה - סוף הדרך, גרמה לה לנסות  שוב ושוב להבין, למה? לשווא היא ניסתה להסיק מסקנות, לא היה בכך כל היגיון. לא להרגיש אשמה. היא ניזכרה במטרה הזאת שכולם הזכירו לה כל הזמן, אך לא הצליחה להבין שוב, למה? הרי אם צבע האשמה אדום היה, הרי שפני היו בוערות בלבהות אדומות. אך למה כולם התעקשו שהיא לא אשמה?
השאלות המשיכו לצוץ ללא סוף, ורק התקווה שיהיה להן קץ, הרגיעה אותה מעט, כמו נחמה קטנה ושקטה. כמו התקווה שגם הסערה האיומה ביותר בלב הים - תגיע אל רגיעה.

היא הביטה בשעון. הזמן היה חסר משמעות, השעה "8:00" לא אמרה לה דבר. האם זהו בוקר? ערב? היא הפסיקה לספור מזמן כמה שעות עברו מאז החליטה לנסות שוב להירדם.
היא התיישבה בזהירות במיטתה, מנסה להתעלם מהסחרחורת האיומה, והרימה בקבוק מים מן הרצפה. היא לקחה לגימה קטנה, בזהירות, כמו מפחדת מדבר לא ידוע. עוד לגימה זהירה, ועוד אחת. ידיה רעדו כאילו הן נשאו משא כבד מספר שבועות. לא היה לה עוד עם מי לחלוק את המשא שלה, אז איך לא ירעדו ידיה?

היא הניחה את הבקבוק בזהירות על הרצפה. היא העיפה מבט בחלון, אבל הוא רק נראה רחוק יותר מאי פעם.

שוב הדמיון המציאותי מידי עטף אותה במן שלווה טובה מכדי להיות אמיתית; ידיו עטפו אותה בחיבוק גדול, מעודד, מרגיע. החיבוק הזה שהיא הכירה כל כך טוב, הרבה שנים. החיבוק הזה שלעולם לא יחזור.

היא ניסתה לספור כמה זמן עבר מאז שהוא השאיר אותה לבד, אבל השבועות שהפכו חודשים, לא הסתדרו במחשבותיה בסדר הגיוני. היא ניסתה לקחת נשימה עמוקה, ושוב היא שמעה את קולו, כמו לוחש, זה זמני, זה יעבור. העיקר האופטימיות.
אבל יש דברים שלא עוברים. לא לבד ומעצמם, לא עם הזמן, ולא עם עזרה מסביב.

היא קמה בהחלטיות והלכה לעבר החלון. תחילה היא פתחה מעט את התריסים, ואור עדין של בוקר סתווי חדר אל החדר החשוך. משב אוויר זהיר וצונן עטף את גופה השביר.  

היא חשבה על כך שלפעמים, עד שאנחנו לא מחליטים לעשות שינוי בעצמנו, המצב לא משתנה. יש דברים שרק אנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו, ומיותר לצפות שהם יקרו בדרך עקיפה, אחרת. מצבים שאף אחד לא יכול לעזור לנו בהם עד שאנחנו לא נחליט לעזור לעצמינו.

היא שלחה יד קצת פחות מהססת, והחלה להסיט את התריסים הצידה, לאט לאט. יותר ויותר אור נפל כמו דרך סדקים מסנוורים לתוך חדרה. כאב עדין שפילח את עיניה הזכיר לה שעבר זמן רב מאז אור ישיר פגע באישוניה.
היא נשמה עמוק, והפעם ריאותיה התמלאו ללא קושי. קצב פעימות ליבה ירד לאט לאט, ואוויר נקי שטף את ריאותיה.

לפעמים, היא חשבה, צריך להבין שהגורל שלנו הוא בידיים שלנו. רק אנחנו אחראיים למה שקורה או יקרה לנו.

אנחנו לא שולטים באנשים אחרים. אנחנו לא שולטים במצבים אחרים. אנחנו כן שולטים בגישה שלנו. בתגובה שלנו. בהחלטה שלנו.

ולפעמים, מספיק לשפוך קצת אור על המצבים העגומים ביותר, כדי שגם ים של יגון יהפוך לאגם. עם מאמץ נוסף, לשלולית זעירה. אל לנו לשכוח שיש מוצא. היא לחשה לעצמה. אל לנו לשכוח שגם אם אנו סבורים כי אין פיתרון - הרי שזה זמני.
ולמרות שלהחזיר את מה שאבד לנצח אנחנו לא מסוגלים – אנחנו בהחלט יכולים ואף צריכים להאחז חזק במה שנשאר לנו, במה שיש לנו, ולא להרפות.

היא פרצה בבכי חרישי, לאחר חודשים בהם אף לא דמעה אחת ירדה מעיניה. הבכי התגבר, וחיוך דק עלה על שפתיה, כמו קרני שמש בודדות המבצבצות בין ענני גשם אפורים ומאיימים.

הסחרחורת התפוגגה, השאלות נדמו, ורק קול אחד הדהד במחשבותיה.

הכל יהיה בסדר, אמר הקול שלו, והיא האמינה לו. אבל לא מתוך תמימות, וגם לא מתוך תקווה עיוורת.
היא האמינה לו מתוך בחירה. עכשיו, היא לא חשבה, היא ידעה - הכל יהיה בסדר.

_____________________________________________________________________

מצד אחד, הסיפור מומצא. אז חשבתי לפרסם אותו בפייסבוק שלי. 

מצד שני, מרגיש לי שאם אשים אותו בפייסבוק - אקח חתיכה מהלב שלי ואדביק אותה על קיר עלוב - בפייסבוק. 

וכל מי שירצה ולא ירצה, יוכל לראות, לחטט, ולקרוא שוב ושוב, את החתיכה הקטנה הזאת מהלב שלי. 

מה יהיה?

נוצרת המחשבות.