בזמן שהוא ישן בנחת, עיניו עצומות ברוגע ושלווה, בתמימות נקייה וחסרת חטאים, החלטתי שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו. 

קרני השמש שחדרו דרך החלון התפזרו על פניו העדינות, שנראו כפני ילד בשעה שישן.

זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו.

ההחלטה הבשילה בתוכי בבת אחת, ללא אזהרה, ללא סיבה מסוימת. ידו שלפתה אותי בחיבוק הייתה רפויה כעת, והותירה לו להשחיל את עצמי מחוץ לחיבוקו. התרחקתי ממנו מעט והבטתי בו.

הוא ישן שנת ישרים, רגוע, ומלא חן. ואני הצלחתי לגבור על כל המכשולים, ולהבין שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו.

כששיקר לי, לא הצלחתי להגיע להחלטה הזאת. כששיקר ופגע שוב, גם אז לא. 

כששבר כל חלקיק וחלקיק מהאמון שלי, מהביטחון שלי שאפשר לסמוך על אדם שחושבים שמכירים.. כשבאצבעותיו שלו פירק בזהירות אך ללא כל התחשבות בתוצאה, כל חלק וחלק מהחומות שהקיפו אותי. כשהפיל את כל הגבולות שהצבתי, כשהתשחל דרך כל סורגים שחסמו את דרכו אל ההרס העצמי שלי. 

אל הייאוש שלי, אל הויתור שלי. 

מדוע ויתרתי? אף אחד לא הצליח להבין. גם אני לא הצלחתי. 

אבל נשארתי שם, עומדת, יחפה ועירומה מולו, בלי כל יכולת להגן על עצמי. הרבה זמן עמדתי וחיכיתי. חיכיתי שמשהו ישתנה, שהרוח שהקפיאה אותי תסובב את כיוונה ותניח לי. 

כשסוף סוף החלטתי לפעול, להתחיל ללכת, להפסיק לעמוד במקום. הצלחתי להאחז בשברירי תקווה, שאני יכולה להשיב מלחמה ואף יותר מכך: שאני יכולה לנצח. 

אבל הניצחון, לא משנה כמה קרוב היה, מעולם לא הגיע. שני הצדדים הפסידו שוב ושוב מחדש.

אבל עכשיו הוא ישן, ומפעם לפעם כשהוא מתעורר הוא לוחש שהוא אוהב אותי. 

הוא לא מבין שאני יודעת את כל מה שהוא חושב שאני לא יודעת. שזהו, אין יותר דלתות סגורות, סודות, שקרים. הכל איננו. 

וזה בכלל לא חשוב, כי עכשיו, כשהרגע נראה מושלם, שקט, ורגוע - זה הרגע שבו ההחלטה בתוכי נוחתת על מחשבותי כמו עץ שמישהו ניסר שבועות, ובבת אחת, בחלקיק אחרון, העץ נפל ארצה.

צפוי שהעץ הנופל ישאיר אחריו הד עצום, ריק, חלל גדול. אבל זה לא קורה. להפך, במקום - מופיע לה דממה. 

דממה של החלטה שכבר התקבלה, ואין מה לעשות איתה יותר - היא התקבלה. 

ולרגע נדמה שאין להחלטה הזאת ביסוס. שאולי היא לא נכונה, ואולי זה לא באמת יקרה. אולי מחר שוב אכנע וארוץ להפגש איתו? אולי הוא יציע לי הצעה שלא אוכל לסרב לה? 

אבל העתיד לבוא מבהיר לי כי ההחלטה שלי צדקה. תחושות הבטן שלי לא שיקרו, וזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו. אני רוצה לחבק אותו, אבל הוא רחוק ממני פתאום מרחק שנות אור. כל כך קרוב, באותה מיטה, ועם זאת רחוק. 

אני מתפשרת ושולחת לעברו יד מלטפת, מעבירה אותה על פניו. 

פניו הנעימות, הרגועות, שמסתירות חלומות ושינה עמוקה. 

אני תוהה אם לחכות שיתעורר או להעלם בשקט לפני שישים לב. לפני שיבין שהייתי אצלו, ושלא היה כל זה חלום ותו לא.. 

אני רוצה ללכת. אבל אני נשארת. 

זאת בכל מקרה הפעם האחרונה שאני רואה אותו. 

ובהבדל מהפעמים האחרונות הקודמות, הפעם, אין בי טיפת ספק, או חרטה. 

אין בי יותר התלבטות, או הרגשה של "נכונות". פשוט ההבנה שזה המצב. 

זו המציאות. 

לומדים להגיד שלום ולא להתראות, וזה קשה. 

אבל לומדים. 

Be strong enough to hold on to people who love you and need you, and be strong enough to walk away from those who do not.