כן, אתה. 

העתק הדבק שלי.

שיודע כל מחשבה שעוברת לי בראש, כל מילה שאני עומדת להגיד, לפני שהעיניים שלנו נפגשות בכלל. לפני שאני אומרת ולו מילה אחת. 

אתה, שמבין כל דעה שלי, ויכול להשלים לי משפטים.

למה עשית את זה? למה לא פנית אלי? חשבתי שאני בשבילך, כמו מי שאתה בשבילי... 

אדם שאפשר לפנות אליו בכל זמן.

ואמרת.

אמרת שתמיד תיהיה שם בשבילי, שאני יכולה להתקשר גם בשעות הקטנות של הלילה אם רע לי.

ואיך ציפית להיות שם בשבילי, אם היית מוכן לעזוב הכל - ולזרוק את הכל לעזאזל?

בכזאת קלות אתה מוותר עלי?

ואולי אני טועה, ולא הייתי בשבילך מי שהיית בשבילי?

אחרי שהתרגלתי לדבר איתך כל יום כל היום, יומיים לא ענית לי. 

1001 מחשבות הספיקו לעבור בראשי, ביניהן כל כך הרבה, שאני עשיתי משהו לא בסדר, שנפגעת...

ערב שבת - אנחנו מסתמסים, והכל טוב ויפה. ומה קרה אחר כך? אתה יכול להסביר לי מה קרה מאותו רגע שאמרת לי שהכל בסדר ואחלנו לילה טוב אחד לשני?! 

אני כועסת עליך כל כך. אני רוצהל הרביץ לך, להטיח בך באגרופים את כל הכאב שגרמת לי, את כל המחשבות שעכשיו לעולם לא יעזבו... 

ואולי זה היה צריך לקרות.

עכשיו אני מבינה איך ההורים שלי הרגישו כשניסיתי להתאבד.

לא משנה כמה הגוף שלי מתוח, כמה הדם שלי מפעפע מכעס, כמה בוערות לי מחשבות דיכאוניות בראש, או עייפות, או סתם יום רע, או שאני בדאון רציני, 

או אפילו דיכאון.

השיר הזה מאיר בי ניצוץ של תקווה, של אנרגיה, של זכרון לתקופות היפות ביותר בחיים שלי... 

של האנשים שמחזיקים אותי בעולם הזה.

אני לא יודעת מה כל כך מיוחד בו, אבל ככה זה.