לכאורה, היא הייתה ילדה כמו כולם. אם הייתם רואים אותה, לא הייתם מבינים מה שונה בה. היא התלבשה קצת כמו כולם, והנהגה קצת כמו כולם.
היא ניפגשה מידי פעם עם חברותיה, והיא הייתה תלמידה חכמה. היא אהבה לקרוא ספרים, והייתה בולעת ספר ביום. היא לא אהבה ללמוד, אבל אהבה את זה שבלי ללמוד הייתה מקבלת רק מאיות. ומה לעשות, כמו כל דמות טיפוסית, היא ניראתה קצת מוזר: היו לה חצ'קונים בגיל מוקדם יחסית, ושאר ירקות. לא, לא היה לה גשר\משקפיים. ואם היא הייתה "חנונית" רגילה, היא הייתה שקטה ולא מושכת תשומת לב. אבל לא ולא, היא הייתה מרכז תשומת הלב, ואהבה אותה כמו שילדים אוהבים גלידה.
אבל מה לעשות, שלא תמיד הכל התקבל יפה. לפעמים, הייתה מתנהגת כמו חנונית תיפוסית, אבל תמיד נשארה נאמנה לעצמה, ואף פעם לא התנהגה בצביעות. רבים שנאו אותה רק על כך.
בכל מקרה, מספיק עם התיאורים. היא הייתה ככה וככה וככה, כל זה לא שינה דבר. המציאות הייתה מציאות כואבת: היו לה יותר "אויבים" מאשר "חברים". למרות שהמצב היה שונה תמיד: היא הייתה פעם החברה של כולם, ממש כמו מלכת הכיתה. אבל ככל שעברו השנים, המצב השתנה, והתהפך.
כמו קסם, הפכה היא למרכז להתעללות. החל ממילים, דרך מעשים, הכל היה שם. והיו רגעים שהיא כמעט נישברה.
אבל היא ידעה, היא ידעה שהכל עוד לפניה. היא תעבור בית ספר יום אחד, והכל יהיה בסדר.
אבל בבית ספר החדש המצב הזה זהה, והיא הייתה כבר אובדת עצות.
כשהיא עברה בית ספר וכבר הייתה בכיתה ז', היא הפסיקה לשתוק, והחלה לעשות שטויות: היא החלה לכבות מדורות, עם בנזין. וזה, כמובן, רק הגדיל את המדורות ללא גבולות. המצב הדרדר, והיא עמדה לאבד את השפיות. מילדה מלאת ביטחון עצמי באמצע היסודי, הפכה למתבגרת מלאת שנאה עצמית, כאב, ודיכאון. אבל לא על כך בנו לדבר.
התמזל מזלה יום אחד, והיא שמעה סיפור מפי חברה של המשפחה, קרן (ש. בדוי) שהייתה אז בת 26.
החברה סיפרה כבדרך אגב סיפור, על כך שגם היא עברה התעללות ביסודי ובחטיבה, אך היא סיפרה על היום שבו הבינה שכל זה לא היה לחינם.
הייתה לה ביסודי ילדה אחת, לחברה הזאת הזאת, שקראו לה תמר (ש. בדוי) ותמר התעללה בקרן החל מתחילת היסודי, ועד לסוף החטיבה. למזלה של קרן, בתיכון דרכיהן הופרדו.
קרן סבלה שנים רבות במחשבה "אבל למה זה הגיע לי? למה הייתי צריכה לסבול כל שנות הילדות שלי, וחצי משנות ההתבגרות שלי, יחס כזה מכפיש?" וקרן לא מצאה תשובה, חוץ מהמשפט הכל כך נפוץ ומר " החיים לא הוגנים". אבל קרן לא הסתפקה בתשובה הזאת מעולם.
קרן כבר הייתה בת 25, באמצע שנות לימודיה לדוקטורט ברפואה, כאשר קרה המקרה ההוא.
היא בדיוק סיימה מבחן אחרון לסימסטר, והייתה מרוצה מהתוצאות. היא הלכה לשבת לשתות קפה בבית קפה עם הארוס שלה, כמה שזה נשמע כמו סרט, בחור אמריקאי יפה תואר, חכם, שלמד גם כן לימודים אקדמיים. בדיוק כשחשבה כבר שהיום הזה לא יכול להיות נפלא יותר, היא זיהתה את מגישת הקפה, בבית הקפה. כן כן, זאת הייתה תמר. עם קמטים זהירים שהסגירו כי היא מעשנת, ופנים עייפות אחרי כמה שעות עבודה מייגעת עם לקוחות רוטנים - באים - והולכים, נשיאת מגשים כבדים ומילוי קשות מוזרות של לקוחות. קרן הייתה בשוק, וכך גם תמר.
הן פתחו בשיחה, שיחת נימוסין למראית עין.
פיה של תמר התייבש לחלוטין כשקרן סיפרה לה שהיא לומדת לדוקטורט, ובקרוב כבר תסיים, שזהו הארוס שלה (תכירי, ג'ונתן, והוא אמר "הלו" במבטא אמריקאי) והוא לומד לימודים אקדמאיים גם כן. כשקרן שאלה את תמר על חייה, תמר גמגמה משהו מובך על העבודה בבית קפה, ועל כך שהיא לא יודעת עדיין מה היא רוצה לעשות. קרן השתדלה לא לצחוק, אבל היא חייכה ואמרה לתמר בהצלחה, ברוגע, בשלווה, ובביטחון. היא סיימה את הקפה שלה, והשאירה לתמר טיפ. היום שלה כבר באמת לא יכל להיות טוב יותר, ופתאום, גם כל שנות ילדותה, קיבלו משמעות חיובית, וסיבה הגיונית לכל הסבל.
כשהילדה ההיא, ממקודם, שמעה את הסיפור הזה, היא הרגישה איך כל הביטחון בעולם חוזר לזרום לה בעורקים.
מאותו יום והילך, לא משנה מי הציק לה, מה אמר לה, או חשב עלייה. היא ידעה, שיום אחד, האנשים האלה יגישו לה קפה, והיא, היא תיהיה נדיבה, ואולי, רק אולי, תשאיר להם טיפ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
