היא לא אהבה להזכר.

היא ידעה שמספיק להיזכר בזיכרון קלוש, כדי שהוא יגרור אחריו עגלות עמוסות זיכרונות כאובים, ששנים היו נעולים במחסן מאובק.

הרבה פעמים זיכרונות הביאו אותה למצבים שלא יכלה לנשום, שלא יכלה להבין מה קורה סביבה.

לפעמים תהתה האם יש בין זיכרונותיה דברים שלא באמת קרו, דברים שרק נדמה לה שקרו.

פעמים כה רבות היא הרגישה שגם מה שהיא זוכרת בצורה ויזואלית, עלול להיות לא אלא חיזיון, טעות, חלום בלהות שאין לו אחיזה במציאות.

היא פחדה להזכר.

היא פחדה שאם היא תתן לעצמה להיזכר, אפילו ברגעים הטובים, גם הזיכרונות הרעים יגיעו, ויקומו לתחייה.

 היא תצטרך לחיות מחדש כל רגש שהרגישה אז, כשהעבר היה הווה. כשהזיכרונות היו מציאות.

היא לא יודעת כבר מה באמת קרה ומה נדמה לה שקרה.

חלק מהזיכרונות היטשטשו, וגם כשהיא עוצמת עיניים, היא מתקשה להאמין שדברים מסוימים באמת קרו.

ואיך מישהו אחר יאמין שהם קרו? היא צוחקת צחוק מר בינה לבין עצמה, בכל פעם. אם אני אינני מאמינה לעצמי, היא צוחקת על עצמה.

טיפשה, זה מה שאת, היא תמיד אומרת לעצמה.

היא מסתכלת במראה.

היא לא אהבה להסתכל במראה. זה הזכיר לה שיש לה פנים יפות. מי היה מאמין שמבפנים את כזאת מכוערת? תמיד הייתה שואלת את הבבועה במראה. וזאת לא הייתה עונה, רק מביטה בה במבט נוקב, חלול ומאשים.

ילדים צריכים מישהו שיאמין בהם, שיגרום להם להאמין שהם שווים משהו. זה הכל.

שוב היא נזכרה. היא נזכרה במילים של המורה, שדיברה על דעתה בנוגע לתפקיד החשוב ביותר של ההורים.

היא ניזכרה בו, ולא הצליחה להבין. מה הוא עשה רע לעולם שלא היה לו אף אחד שיבהיר לו כמה הוא שווה?

למה אמא שלו עזבה אותו כשהיה בן 6? למה אבא שלו נפטר כשהיה בן 10? הוא היה ילד, והוא לא היה ילד.

למה אף אחד לא הסביר לו כמה הוא חשוב?!

היא שונאת להזכר.

היא שונאת את הדמעות המלוחות שעולות בעיניה ומאיימות לפרוץ החוצה. היא שונאת את היכולת הזאת, לזכור, לחשוב על העבר.

לדגים יש זיכרון באורך 3 שניות, זה מה שהיא קראה פעם.

הלוואי הייתי דג.