לפניכם סיפור קצר, שאומנם נכתב ע"י ממזמן, אבל בכל זאת החלתי לראות מה יקרה אם אעלה אותו. 

אני מדגישה מזמן כי הרבה פעמים אנשים אומרים לי - מה שכתבת מוזר, או ניראה ככה, או ככה...

הסיפור המקורי נכתב ע"י לפני יותר מארבע שנים, ופשוט לא רציתי לשנות יותר מידי.

תהנו(:

זה אתה אהובי?

הכל היה מטושטש. הדמעות המלוחות שזלגו מעיני הזכירו לי את מי הים המלוחים. בלי לחשוב פעמיים, ירדתי במדרגות בזריזות, ורצתי לחוף. האויר היה צלול, נשמתי אל ראותי את ריחו המשכר של הים. כל בוקר כשהייתי פותחת את החלון, הדבר הראשון שהיה נשקף מול עיני, ומורגש באפי, היה הים. גווניו הכחולים והירוקים, מראו הרגוע, השקט, או הסוער והגועש, תמיד היו מקסימים. קיפלתי את קצוות מכנסי והתקרבתי מעט לחוף, חוששת ממגע המים הקרים. התקדמתי כמה צעדים קדימה, נותנת לגלים ללטף את רגלי. הסתובבתי לי על החוף, רחוקה מההמולה ומהאנשים שרבצו להם בשמחה על החוף. ומתוך מסך הדמעות, הרגשות המעורבים, כאבי הראש, המחשבות שוב חזרו אליו, כמו תקליט ישן שנתקע על אותו השיר... על אותו הסיפור.

מאז שהוא עזב אותי הלב שלי כמו מת. רבים יקראו לכך לב שבור, אבל ליבי לא שבור. הוא פשוט קפוא. הוא לא מעקל עדין את עזיבתו, את העובדה שלעולם לא יהיה יותר – אני והוא. הרגשתי שהלב שלי, טבע במימיו התכולים של הים הגדול.

אותה שעה המים היו שקטים, כאילו שום דבר לא קרה. היה נדמה לכאורה, שהעולם ממשיך הלאה, השמש שולחת קרניה, העננים זזים עם הרוח, והשמיים עדים לכל, אך נותרים אדישים. אך אני שהכרתי את המים הרגועים האלה מילדותי, ידעתי כמה כועסים ואכזריים הם אלולים להיות. מדי פעם הרגשתי ברגלי זרם חזק מעט, אך העדפתי להתעלם מכך. השמיים היו בגוניי תכול, לבנבן, שום ענן לא נראה כעת בשמיים, והשמש המשיכה וסינוורה את עיני הבהירות. פתאום שמעתי קול חלוש מלחשש "בואי...בואי לכאן....כן את..." תהיתי מאיפה בא הקול, חולשה נקוותה ברגלי, איבדתי את הצפון. באיזור סביבי לא היה איש, חוף הרוחצים היה מרוחק למדי ממני. הייתה דממה, ושוב רק נשמע ברקע קול רשרוש המים. אותו קול כמו היה מתחבר לרעש הגלים המתנפצים על החוף, והיה מהדהד באוזני, עדין ורך: "עוד קצת...תתקרבי... כאן יהיה לך טוב..." הרגשתי צמרמורת עוברת בגופי, הייתי כמו מהופנטת, מרגישה את הזרמים החזקים כובלים את רגלי לחול, בלי יכולת לזוז. איני מוכנה להתקדם עוד לעבר המים, אני אוכל לטבוע בכאלו זרמים! אבל הקול הזה, הוא משך אותי, הוא הידק אותי אליו כמו עם חבל עבה ומחוספס... חשבתי שאני משתגעת, שאני הוזה, והקול המשיך להדהד ברקע, והמיים כבר מגיעים עד ברכי, ואין פנים ודמות לבעל הקול.

"מאיה מאי! בואי... בואי הנה," כמו נחש שמפתה את חווה לנגוס בתפוח, "תתקרבי..." אני שומעת, ויודעת שאני אטבע! הזרמיםהיו חזקים והמים סחפו אותי יותר ויותר פנימה – לתוך הים... לא יכולתי לקחת צעד נוסף, הרגשתי שאני עומדת ליפול, ולסיים את חיי באופן כזה. הקול לא נשמע שוב. בהבזק של שניה ראיתי את שעו הבלונדיני של אהובי! כן, מתנופף מאחורי, לידי, לוחש לי "בואי אלי..." ואז הסתובבתי בחדות, עיני חשכו, ראשי דאב בפעימות כאב נוספות, ודבר איני רואה מאחורי, מלבד חוף עצום וריק. לפתע הבחנתי בשמיים שמתחסים בעננים כהים ואפורים. החלה לנשוב רוח חזקה. הבטתי סביבי והרגשתי שאני שומעת את השמיים קוראים לי יחד עם הרוח, והכל גועש ורועש, הזרקים עוד רגע יפילו אותי מרגלי, וקו המים כבר הגיע למותני, והמים כובלים אותי להמשיך להכנס למעמקי הים, יותר רחוק מהחוף... "מאיה... בואי...בואי הנה מאי..." הצמרמורת שאחזה בי הייתה עצומה. לא הבנתי מאיפה התחילה פתאום הסופה הזאת. תחילה, היה יום שטוף שמש, ואז פיתאום הכל ניהיה כהה יותר, אבל כל זה היה ניראה לי כזיכרון רחוק ומעורפל, הסופה הכריעה אותי, נפלתי למיים מנסה להדחף מהקרקעית, זוכה להזדמנות קצרה ביותר לקחת נשימה אחרונה מהאוויר הקפוא! החל מבול, ואט אט הבחנתי מבעד למיים ולחנק ברעמים, ברקים, ושוב אני זוכה לנשימה קצרה, ועוד גל עצום מוריד אותי לקרקעית, כמה מטרים מתחת למים. יכולתי לשמוע את המים גואשים: "מאי! מאיה!" לא יכולתי יותר. הסחרחורת האיומה הגיעה לשיאה. העיניים שלי נסגרו, נפתחו, הן כל כך צרבו. מה קורה פה, האם אני חולמת? פתאום בא גל עצום, כמו צונמי אולי, והעיף אותי תץחילה לכיוון החוף, ואז שטף אותי חזרה למעמקי הים. מחשבה אחת הדהדה בראשי: אין לי אויר! אני צריכה איור! כולי רטובה, הכל חשוך. הרגשתי נורא. מבעד למיים הכהים ולחושך זיהיתי ניצוץ, ובמרחק מסוים ממני, מתחת לפני המים, ראיתי בבירור את פניו... את פניו של אהובי... ואז נכנעתי לעוצמת המיים, ופערתי את פי, לצעוק לו שאני אוהבת אותו... והמים המלוחים מלאו את פי, מחניקים אותי ומכניעים את כוחותי האחרונים, נגיעה קלה בכתפי גרמה לי להסתובב לאחור, והוא היה שם, במרחק שני מטרים ממני! הוא היה שם איתי במים! אבל היה מאוחר מידי. הספקתי לשמוע רק "מאיה...אני כאן בשבילך תמי-" וידעתי לפני שסיים את דבריו, הוא לא. הוא מת. הוא למעלה. אני חולמת אותו, הוזה. ויתרתי. הנחתי לעיני להעצם, ושקעתי אל מי הים, עמוק יותר ויותר.

העינים שלי נפקחו. שכבתי על החוף, קצוות רגלי עדין במים. השמיים היו תכולים, השמש חייכה, אך לא היה איש בסביבה. "זה אתה?" פיתאום ראיתי מעלי דמות שרירית, שזופה, עם שער בלונדיני. הדמות נראתה במטושטש תחילה, והיא היתה מאחורי, אז התקשתי לזהות אותה.

יכול להיות שמלאך ירד אלי מהשמיים להציל אותי? כשהוא הסתובב, ראיתי – זה אהובי! אבל זה לא יכול להיות, הוא הרי מת! הרי הוא בגן עדן!

"איך...איך אתה.." רציתי לשאול כ"כ הרבה, ולבכות, ולחבק אותו, עיני שרפו ודמעות מילו אותן, אם זה בגלל המיים המלוחים ששרפו בהן או בגללו, איני בטוחה בתשובה, אבל המלאך השתיק אותי...

"זה בסדר מאי, ששש, עכשיו הכל בסדר." מצמצתי, מבחינה כי קולו שונה מקולו של אהובי... "ובכל זאת, ממש לא מתאים לך לטבוע בים, ובעוד כזה מזג אויר יפיפה! בלי זרמים חזקים במים! ובכלל, מעולם לא התרחקת כל כך מהחוף. תזהרי בפעם הבאה!" הבטתי בו, נותנת לעיני להתרגל לאור החד.

ובשניה אחת, זיהיתי את פניו של גיא, המציל.

מקווה שאהבתם, ואם אהבתם תמיד מוזמנים להגיב\להמליץ.

"גשם, רק כבר גשם - כי העיר כבר עייפה, היא פוחדת מעצמה רוצה לישון..."

שיר יפה וישן, לחורף מרהיב וחדש.

אז, לכל אחד החורף אומר דברים אחרים... יש כאלה שרק מחכים לקיץ וקופאים מקור, יש כאלה שמנצלים את הסערות להתכרבל בבית במיטה מתחת לשמיכה, ולא ללכת לעבודה, לבית הספר, או אפילו לגן.

יש כאלה שכבר מנוזלים, ואז בכלל יש להם תירוץ נפלא לשבת מול הטלויזיה, עם שוקו חם...

הסצנה המושלמת בשבילי לתאר את החורף היא מאוד מאוד פשוטה, אדם, יושב מול האח החמים בוא יש המון עצי הסקה, להבות האש מחממות את אוויר החלל בביתו, ובשקט בשקט האישה מנמנם לו מול האח, על כורסה עצומה ורכה, שוקע בהירהורים בעוד בידו כוס תה חמימה, שמחממת את ידיו הרועדות והקרירות. בשקט, בלי שירגיש מבעד לרעשי הסערה, מתכרבל לצד רגליו, על השטיח הנעים החתלתול, שגם רוצה להתחמם מול האח. ובארמוניה מושלמת מצטרף הכלבלב, נשכב לו ליד החתלתול, מותח את רגליו הקידמיות לפניו, ומניח עליהן את ראשו.

האיש יושב ומהרהר...

מה עוד אני צריך בחיי?

כוס תה, אש לחימום, חתול וכלב שמסתדרים זה עם זה כאילו היו בני אותה האם.

ובין מחשבותיו נסלל לו שיר אחד קטן...

חורף מאחד ללבות,

וחושף אמת עמוקה.

החורף מנקה את כולנו מהאשמות,

הוא מותיר רק את האמת העירומה.

שוטף עם הסערה,

כל חטא ובצע,

מעניש כל פרחח,

ומעלים כל פצע...

חורף מציט להבות,

הוא נותן לנו עוד תקוות חדשות.

החורף מנקה את כולנו מהאשמות,

הוא מותיר  רק את הדמעות שזורות בטיפות...

מחטא מכאוב,

כל אבל ויגון,

מעניק לנו זמן,

להתחזק למחוק עוון...

החורף ניראה לנו קר ומאיים,

הברק והרעם שהעירו בכי דומם!

הוא מחליש את כולנו, אך זאת רק הדמיה!

אחרי החורף, נתחיל כולנו התחלה חדשה...

אז שיהיו לכולנו חורף שמח!

שנצבור כוחות לקיץ התוסס שיגיע בבוא הזמן.

ולמרות שהחורף קצת איחר השנה, תסכימו איתי ש...

עדיף מאוחר מידי על פני אף פעם. 

שבוע טוב לכולם, שלא נצטנן החורף, ולא נקפא מקור החורף!!!

בנוסף לכל, החורף הקר מקרר לא רק אותנו...

ואני רוצה להזכיר לכם, שבכל יום קר שעובר, עוד חיית רחוב מסכנה קופאת מקור למוות! עם כל רעם שאתם שומעים בחוץ, היא רועדת בבכי, רק רוצה חיבוק חם ואוהב מבעליה החדשים...

אז אם יש לכם בית חמים, קצת מקום בלב, לא הרבה, וקצת רצון טוב, תסתכלו לכלבלב הזה בעיניים ורק אימרו לי, שאינכם מרחמים עליו:

אני אשמח גם אם תפיצו את התמונה הזאת!!!

אם כל אחד יאמץ ולו חייה אחת קטנה, החורף הזה - לא יקפאו חיות למוות!!!

חורף שמח לכולם :)

שלכם, 

-M-

נ.ב: אשמח אם תמליצו או תגיבו:)

מחשבה מעמיקה מס' 3.

יצא לכם לצפות פעם בצילום מסרט, כאשר המצלמה מצלמת אך ורק את הרגליים של אישה מסוימת? 

איך הנעל שהיא לובשת יושבת בדיוק על רגלה, ומדגישה את קו רגליה הדקיק. איך כל צעד נוסף שלה זהה לקודם, בעלי אותו מרחק, אותו גודל, או קצב. 

לדעתי, זאת התנועתיות המושלמת. או למשל... כשאנו מביטים בזריחה, בציפייה ליום חדש. תזוזת ה"שמש" לעברינו כביכול, [הרי ברור לכולנו שאנו אלה שזזים ולא השמש] היא התנועה המושלמת של תחילת יום חדש, ואילו שקיעתה, כאשר השמיים עלולים להיצבע באדום- ורוד- כתום, תהיה סגירת המעגל, סיום היום הזה. מן מחזוריות, כי אנחנו יודעים שההיום הזה שמתחיל, הוא האתמול של המחר.

אז חלקנו מעולם לא שמנו לב למחזוריות הקטנה והמדהימה הזאת - וחלקנו שמנו לב אליה, חייכנו בליבינו, והמשכנו הלאה.

ומצד שני - המחזוריות. עבר לו חודש נובמבר של שנת 2010, ואנו מבינים שלא ישוב לעולם. זהו, לעולם לא יהיה יותר 10.11.10, למשל.

ומצד שני, תגיע שנת 2011, ותביא לנו חודש נובמבר חדש!

ואז 2012, [אם לא יהיה סוף העולם, כמובן] ואז 2013!

אבל צריך לזכור דבר אחד: כל חודש שעובר, עבור חלקינו, יהיה חודש נובמבר האחרון. או דצמבר. או ינואר...

אז החלטתי לחפש תנועות מושלמות בביתי. שמתי לב שאין הרבה כאלה, אבל מזיגת מים היא אחת מהן. תשבו יום אחד במטבח, ותביטו בקרובי משפחתכם מוזגים נוזל כלשהו לכוס/קערה. הרי שאם אלה לא ילדים קטנים, או מבוגר עם פרנקינסון[ידיים רועדות] הרי שהמזיגה תיהיה מושלמת! הוא יאחז בבקבוק או בקנקן, בקומקום או בכל כלי אחר, ובתנועה חלקה ומדויקת ימזוג את הנוזל לכלי שלו, עד שהכליה יהיה מלא בדיוק באופן בו הוא חושק, בדיוק עד קו האמצע, או כמעט עד קו הסוף. 

בנוסף לכך, מצאתי שלמות במשוב הרוח. יש לי מרפסת מלאה עצים ופרחים, ושמתי לב, בבוקר סגרירי אחד [נדיר כאן האמת] ומלא רוח, שיכולתי לשבת שעות ולבהות בעצים, בפרחים, בעלים, בענפים, שמתנודדים מימין לשמאל, יחד עם הרוח. ימינה, וחזרה אט אט. באותו קצב, באותה מהירות, במן מחזוריות שלא תפסק עד אשר תנום הרוח...

והבנתי שזו תנועת שלמות, של הטבע. של אמא אדמה.

עולמינו מלא תנועות ומחזורים שלמים ומושלמים. 

חפשו אותם, הם מספקים אנרגיה, כוח, ויכולות שלא ידעתם שקיימות אצלכם כלל וכלל.

גם אש דולקת יכולה להווה שלמות. הביטו בנר דולק, או במדורה. אתם תתהפנטו, אם רק תבינו שזו תנועה טיבעית, ושלמה...

שיהיה לכולנו שבת שלום ורגוע, אחרי שבוע כזה מלא בשריפות וקשיים, מאחלת לכולנו קצת רוגע, לשם שינוי...

-M-