להיות שחף. לפרוס
כנפיים, להמריא אל על, ולצנוח במעגל מטה - בזרם רוח עדין.
פשוט לשכוח
מהכל... לחיות עם נוף מרהיב מעבר לחלון כל החיים.
להוולד לרחש
הגלים, ולמות בצל הצורים, הצוקים, במקום הגדול, שלוקח שני שליש מהעולם...
בים.
להיות שחף
משמע להיות חופשי, לנשום עמוק, להרגע. כשאנשים באים לים - לא לחוף הרחצה, אלא לים
כטבע, השקט יהיה הנקודה החזקה ביותר ביופי המופלא, הנעלה שבסביבתו.
רחש הגלים וציוצי השחפים - הכל יהווה חלק מהשקט. גם הרוח השורקת... הרוח התמידית.
היא שם גם בימי שרב, כאשר בחוץ 35 מעלות חום. השלווה והיופי התמים, שיכול בן רגע
להפוך לסערה זועמת ורותחת. הקרירות העדינה של המים, לעומת רוחות חמימות של תחילתו
של קיץ חמים בישראל, כשהכל מפשיר אחרי החורף.
והוא, אותו
נער, נולד בתקופה היפה ביותר של הים - חודש אפריל. ליתר דיוק - סוף חודש אפריל.
האוויר עוד צונן, אבל השמש כבר מחממת, הכל מפשיר אחרי חורף 'קל' בישראל. חופי
הרחצה מתחילים להתמלא אנשים רוחצים, משתזפים.
אמו של הנער,
אלמוג, בשבועות האחרונים לפני לידתו, נהגה לבלות רבות בים. בקריאת עיתון או זלילת גלידה, יחד עם בעלה,
אהרון. אותו נער היה הבן הראשון שלה, ולפי כך גם האחרון.
כשהיתה אלמוג
בהריון, הרי שהיא שמה לב שבכל פעם שהייתה בים - הצירים היו מתחזקים, לכן לא יכלה
לשהות בים יותר מידי זמן.
ואז, לקראת
סוף החודש, ב-23 לאפריל, בסביבות השעה 12 בבוקר, בים, בשמש, חזרו הצירים להכאיב
לה. שוב כאב חד, שוב, ושוב... היא ספרה, שניות, רגעים, ואז הודיע לאהרון בצרחה
איומה "מהר, המים תכף ירדו!" ואחרי חצי שעה כבר אכן ירדו לה המים. אותו
יום, היה ה- 23.4.
לאותו נער,
אלמוג ואהרון, החליטו פה אחד, יקראו שחף.
שחף אהב את
הים. היה לו מזל גדול שדמה בכך להוריו - הם גרו 10 דקות הליכה מן הים.
בכל פעם שדבר
רע קרה לו - רץ אל הים. בכל פעם שליבו פרח מאושר - רץ אל הים.
תמיד לבד.
מעולם לא לקח עימו איש. הוא אהב להיות שם לבד - ורק שם, היה לו זמן עם עצמו.
אותו חוף לא
היה חוף רחצה, לכן גם בימי השיא של התיירים והאנשים, החוף היה לרוב שומם. פעם
בחודש היה מוצא בחוף שאריות אוכל, ולכלוך, שהשאירו אנשים שעשו שם פיקניק... תמיד
התעצבן כל כך ודאג לנקות אחריהם את החוף. יום אחד, כשנמאס לו שאנשים חושבים שבגלל
שזה חוף נטוש אין סיבה לנקותו, עמל כמה שעות על הכנת שלט גדול ויפיפה, על לוח
ברזל, שגם עם סופות יעברו בחוף הקטן, לא יהרס. עליו באותיות גדולות וברורות רשם
"חוף ים, לא משנה איזה או היכן, הוא אזור טבעי שיש לשמור עליו. נא לא להשאיר
לכלוך, ולשמור על ניקיונו. אנא, דאגו לעזוב אותו כמו שמצאתם אותו, וכמו שתרצו
למצוא אותו כשתבואו שוב."
ועם זאת,
לפעמים גם מצא דברים אחרים שנאבדו להם או עפו ברוח, ופעם אחת אפילו מצא מצלמה
נחמדה למדי.
את רוב ימי
החופשות היה מבלה בים, לפעמים היה הולך קצת רחוק יותר עם חבריו – לחוף רחצה,
ולפעמים היה פוסע לאיטו לעבר החוף הקטן שלו.
אבל לחוף
ההוא, הקטן, שהיה בין שני הרי צור, גדולים ומרשימים, היה הולך לבד, ומבלה שם שעות
על גבי שעות. כתוצאה מכך, היה גופו שזוף, ועצם העובדה ששחה המון, גרמה לכך שהיה גם
מבנה גופו נאה למדי.
רבים יגידו
כי היה נער יפה תואר. פניו היו ישרות ומסודרות, שפתיו אבות ומעוצבות, עיניו כחולות
עם גווני טורקיז, כמו הים עצמו... כבר כשהיה קטן היה ניכר בפניו אות של כבוד, של
הערכה, של גבר קטן שגדל.
אביו, אהרון
היה מתגאה בוא במחשבה אחת שהיה נפלטת לאוויר כהרהור עצוב "אם אמו היתה כאן
לראותו..." ואת המשך המחשבה היה תמיד חוסם. עוצר. שותק. מעולם לא סיים את
דבריו כאשר הנושא היה באלמוג... וכך אגיד לכם ברישמיות ובכנות, כי אין דרך קלה
להגיד את זה: אמו של שחף, אלמוג [שם מן הים, דרך אגב], מתה ביום לידתו.
שחף לא בכה
עליה מעולם. הוא הרגיש כי הוא מכיר אותה יותר טוב מכולם, כי על כל מילה שיצאה מפיו
של שחף, על כל אהבתו לים, על כל כולו, אמר אביו שני משפטים בכל פעם אחד אחר
מביניהם – "אתה בדיוק כמו אמך." או "אלוהים, הרי אתה מוציא את
המילים שלה מהפה שלך..." ולאחר משפטים אלו היה מסתגר בחדרו. הוא היה חלש, שחף
הבין זאת כבר בילדותו, כשאביו סרב להראות חולשה וסיפר שהוא התגבר על מותה מזמן.
שחף נהג
להביט בתמונותיה שעות רבות, לדמיין באיזה מצב רוח הייתה, מי צילם אותה... ולפעמים
תהה איפה צולמו התמונות – אך מעולם לא שאל את אביו. לאחר ניסיון אחד הבין שאביו לא
יתן לו תשובות לעולם, כי כששאל "היכן צולמה התמונה?" למשל, עיניו של
אביו התבהרו, הוא הביט בתמונה בריכוז, ואז כמו מחשב שנכבה לפתע וכל התוכנות
נסגרות, נשמטו ידיו לצידי גופו, היה מניח את התמונה בצד, עיניו היו שוב כבויות,
וגופו כמו רובוט חסר הבעה לחלוטין היה חוזר לחדרו, טורק את הדלת אחריו.
שחף היה ילד
חכם, בלימודים לא היו לו קשיים מעולם. הוא לא היה צריך לחזור על שום חומר כי מוחו
היה כספוג – סופג כל פרט וכל חלקיק של ידע שניתן לו ללמידה. היה מספיק לו להעתיק
מהלוח פעם אחת את הסיכומים כדי שיבין את הנושא והעיניין ויוצא לפחות 95 במבחן. גם
כאן הינהן אביו בעצב, "בדיוק כמו אימך..." היה לוחש בנושאי הלימודים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
