שאפתי את השאיפה האחרונה מהסיגריה שלי, וזרקתי אותה, עושה מן תחרות עם עצמי עד כמה רחוק היא תגיע.
היא התעופפה כמה מטרים קדימה, ונחתה על הכביש השומם, משאירה אחריה שובל של אפר עומם.
הבטתי באותו אפר, איך האור הכתום הבוהק שזהר מתוך החושך, דהה לאט לאט, ופתאום הכל נראה בבירור... אותו אפר היה סמל לחיים שלי, ואותו אור עומם שדעך, לאט לאט... זאת הייתי אני.
כשהאפר כבה לחלוטין, לא יכולתי לראות בחושך אפילו את הסיגריה שלי.
משעשע, חשבתי לעצמי, צירוף מקרים או לא, שדווקא מנורת הרחוב שלידי, לא עובדת?
קמתי מהספסל הקריר והתחלתי ללכת, משאירה מאחורי את האפר שכבה, זה שקצת הזכיר לי את עצמי.
הלכתי הביתה, ורציתי לשכוח הכל, למחוק כל מחשבה שהייתה בראשי, לנקות את הראש, ולהתחיל הכל מחדש.
ניסיתי להתעודד בתקווה שקייטי תיהיה בדירה שלי, לנחם אותי ולישון לי על הבטן, אבל התקווה הזאת הספיקה לדעוך עד שהגעתי הביתה, וראיתי שהחלון פתוח. ניראה היה שגם קייטי נטשה אותי במטרה לערוך סיורים ליילים, ורק קיוויתי שלא תצוד שוב עכבר ותביא אותו הנה...
פתחתי את המקרר, והופתעתי לגלות שלמרות שהוא ריק כמעט לחלוטין, בתחתית הבקבוק של הלימונצ'לו עוד נשאר משהו, אז מזגתי לעצמי לכוסית שוט, והתיישבתי על קצה המיטה, ליד השולחן. הסתכלתי לעבר החלון הפתוח למחצה, ודימיינתי את קייטי מנסה לעבור דרך התריסים כרגיל, נשברת, ואז מצליחה להזיז אותם הצידה.
היה זה ליל סהר, עם ירח דק וארוך. הבחנתי בכך שאין עננים, אבל יש רוח קלה. נשמתי עמוק, כן, חשבתי לעצמי, סוף סוף אני יכולה לנשום עמוק.
התחלתי להזכר בכל מיני אנשים, מקומות, צלילים, מילים...
הכל התערבב פתאום לזיכרון אחד, מהילדות, כשנסענו לחופשה משפחתית, ועד שהגענו לנמל, אמא הספיקה לריב עם אבא עד כדי הרצון לבטל את הנסיעה כולה, אני רבתי עם אחותי הקטנה וכמעט הלכנו מכות, והיא בנוסף לזאת גם סירבה לדבר עם הורי, מה שהרתיח אותם כמובן. נזכרתי בפרצופים, בכעסים, בהאשמות... נזכרתי איך כל פעם שריב כזה היה צף ועולה, כולם פתאום היו נזכרים להעלות את כל האשמות והכעסים שהצטברו במשך זמן רב, ולהטיח אותם לאחר בפרצוף בכעס. ואיפה בדיוק כל הכעסים האלה היו עד עכשיו? למה הם נשמרו וננעלו מאחורי סורג ובריח?
אני זוכרת איך שלושתם געשו וצעקו באמצע נמל התעופה, דקות לפני שהיינו צריכים לעלות למטוס, ואני עמדתי שם, ליד הורי, אחותי, מוקפת רגשות שצפו ועלו אחרי שנים של הדחקה, ו... אני לא מרגישה כלום. אני מסתכלת על אחותי שבוכה, אבל לא מוותרת, ממשיכה לצעוק, על אבי שמתפוצץ מזעם, ועל אימי שפשוט מיואשת, ואני כאילו לא שם. אני שם, אבל לא שם. הם הורי, היא אחותי... אבל הם אף אחד. אני נוסעת לחופשה עם עצמי. אני לבדי.
הלימונצ'לו צרב במורד גרוני שניות ספורות, ואז טעמו התפוגג. חיפשתי בתיק שלי עוד סיגריה, אבל הוא היה ריק. ניסיתי לשווא לחפש בתיקים אחרים, אבל כל שמצאתי היה קופסת גפרורים, זאת שהחזקתי למקרה שהגז במצית נגמר. הדלקתי גפרור אחד, והבטתי באש שאכלה את הגפרור עד שכמעט הגיעה לאצבעותי, ואז נשפתי קלות על הגפרור, ובבת אחת הלהבה כבתה. תהיתי אם גם בחיים זה ככה, אנחנו מדליקים להבות, בונים אור, ותקווה, אבל הלהבות אוכלות לנו הכל, מעלימות הכל, ובסוף... מישהו פשוט נושף קלות, וזהו. הלהבות שלנו מתות לנצח. אולי באמת אנחנו מתאמצים כל כך לחינם, כי בסוף מישהו אחר בכזו קלות יכול להעיף הכל לעזאזל?
חשבתי שבשביל 4 לפנות בוקר, זאת מחשבה מטופשת במיוחד, אז ניסיתי לקלוע עם הגפרור השרוף לפח, ובלי לראות אם קלעתי או לא, נחתתי על המיטה החורקת בעייפות, בלי לטרוח להוריד את בגדי, או להתכסות.
הרי בסך הכל, נותרו לי 3 שעות שינה עד שאצטרך לקום, ללכת לעבודה, לחייך לכולם, ולהעמיד פנים שהחיים שלי דבש, שישנתי כל הלילה, ושכמובן, כמו תמיד, הכל בסדר.
אז רציתם איזה סיפור שכתבתי, לא?
אז החלטתי להתחיל ממשהו פשוט, ולא כזה ארוך...
אם יזרום, אני אעלה עוד בהמשך, כי העיניין הוא שרוב הסיפורים שלי - ארוכים מאוד. מאוד מאוד.
אני עם חום, כאבי גרון, ואוזניים. יאי לי, כל העולם אולי היום יהיה בתל אביב, אנשים שלא ראיתי מלא זמן, ואני אשכב בבית, עם הלפטופ, ואשמע מוזיקה. אה כן, ואשתה תה עם דבש ולימון. יש!
שיהיה לכולם המשך שבוע נפלא 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
