אני מסתכלת על המסך ולתוכי ורואה רק קו ישר ומצפצף של כמעט כלום מהבהב.
בזמנים רעים יותר, היתי שופכת כמיות של צער לתוך איזה ריבוע קטן ויורקות אותו החוצה לעינים שאולי קוראות, והיום, כל מילה מדודה במי ובמה ובאיך ובמה שארצה להסתיר מעצמי ולהתחשל הלאה,כאילו,מחשבה היא רק מחסום בדרך ולא תמרור שמפנה הלאה.
קצת, לא בא לי הכל. לימודים, סוף תואר, חברים, יחסים, אבל אני פועלת מתוכם כי זה מועיל לי, כי זה טוב לי, כשאני עושה, אבל בבסיס, לא בא ונוח לשקוע באוטמט הזה על מנת להבין כמה החיים מלאים.
אנשים שהיו קרובים לי, נמחקים כאילו בקצה הורוד של העפרונות הישנים ונותרת איזו צללית כשארית אחרונה.
והכל ממשיך הלאה, כמו כל דבר.
היתי רוצה קצת לחזור, למקום ההוא בו הכל התחיל, בו היה שינוי. אני הולכת בכרמל וחושבת,על הדקה הארוכה הזו שבכלל היתה שנה או יותר,שדברים התהפכו בו.
על הנחמה הנשית בלקבל, העטיפה האמהית הזו של "הנה חשבתי עליך" ומתי זה נהיה מסובב, האם השנייה הזו הפכה את זה לברירה או שמשהו בי מלכתחילה היה זקוק לרוך ההוא.
נשים אהבו אותי כמו שאף גבר לא, הן פיצו את ההליכה שלי ברחוב והמבטים והרצון להצמיד לקיר כאילו אני חסרת אונים, וילדה קטנה ומפחודת. נשים נתנו לי חיבוק שלא נגמר וביטוי מיני שלעולם איננו פסול ומלוכלך או קטן. וכל דבר הפך לחד ועמוק ויפה.
וראייה שלי, כאישה.
אז בנתים, בכאוס המסודר הזה לא רע לי, מלבד הרצון להרגיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: