היו להם שני סוסים, והם החליטו להתפצל. קבוצה אחת פנתה אל המזרח ושנייה למערב. כל קבוצה דהרה בכל כוחה, בין אם זה להימלט מאויבים או ליצור הסחה. בין הסלעים, הנהרות והשבילים המפוצלים של הדרך, סוס גבוה קומה וחסון דהר קדימה בעוד השמש הלוהט חסר הרחמים העיר על רעמתו השחורה בחן-יוצא דופן. חוצה את האדמה החרוכה בשביל שמוקף עצים מסביבו, היא המשיכה להדהיר אותו בשעה שאימג'י מחבקת אותה מהגב עם חיוך, עוצמת את עיניה באושר רב.

"קודם נחצה את קוויניבך... נוכל למצוא מחסה עם נמשיך להתקדם קדימה, אנחנו חייבות למהר!" היא חשבה, כאשר ברגע פתאומי אחד חץ עבר אותה בעוד שריטה עמוקה פילחה את לחייה וזרם דם ירד על פניה. מיד היא פנתה עם ראשה לאחור וידעה שהן לא לבד.

"לכל הרוחות!" סיננה בין שיניה וסובבה את הסוס בתנועה פתאומית מול שני חיילים שדהרו אחריהן. מחייכת בקור

"אימג'י אני חושבת שיש לנו אורחים. כדאי שתחזיקי בי חזק."

"בסדר." ענתה לה אימג'י וחיזקה את חיבוקה בהנאה מרובה.

"תסתלקו מדרכנו." אמרה והדהירה את הסוס מולם באוים, וכשאלה לא עשו זאת היא שלפה את חרבה והם את שלהן, ונפתח קרב של שניים מול אחד.

"היי בחורים. זה לא הוגן, שני חיילים חזקים כמוכם מול נערה חסרת הגנה כמוני." התגרתה. מעיפה אחד מהסוס באגרוף והשני פצעה בחזהו וזה נפל בצעקה.

"מהר...אנחנו חייבות למצוא מקום בטוח." אמרה וחזרה לדהור בכל כוחה. אימג'י צעקה בהנאה שנראתה לה מיותרת ולאחר כמה שעות, הן אכן מצאו מחסה, אך זה קרה רק לאחר שהשמש החל בתהליך השקיעה שלו.

משתם התהליך, בניגוד לאימג'י שסעדה להנאתה בתוך בית המחסה, היא נשארה לעמוד מחוץ לבית, צופה על הדרך במבט מודאג בשילוב ידיים. שותקת ונשענת על עץ שרוף, נטול חיים שלא יפרח לעולם.

"איפה הוא? כבר עבר יותר מדי זמן. משהו לא בסדר!" היא אמרה וידעה זאת לבטח. הרוח הקרירה העיפה את שיערה הארוך והיא אספה אותו שוב בחוזקה כשאימג'י רצה אליה בחיוך, מחבקת אותה.

"אהה ווי שלי. למה לא נשארת לארוחה? היא היתה נפלאה. אני דואגת לך."

"שמת לב, אימג'י?" שאלה בקול רציני והתעלמה מקרבת היתר.

"למה?" שאלה אימג'י מתרחקת מעט וסורקת אותה כמו ילדה סקרנית.

"קריאגודיו....הוא לא כאן עדיין. הלילה תכף ירד..."

"אה? למי אכפת מהגבר הזה." אמרה בהינף יד אדישה וחזרה לחבק אותה בחיוך מאושר. "כל מה שחשוב זה שאנחנו כאן, ביחד. אנחנו לא צריכות אף אחד יותר."  אמרה לה בקול אוהב וחשאי משום מה. וזו שלחה לה מבט מעוות ושתקה כמה זמן.

"את פשוט....חסרת תקנה!" דחפה אותה ממנה בלי להביט בה, הולכת לאורוות בריצה מהירה ומשחררת את הסוס שלהן. דוהרת לקראתה תוך שמשכה במושכות בחוזקה

"אני הולכת אימג'י. חכי לי כאן." אמרה בקול קשה ומבט רציני, כמו לוחם שנפרד בפעם האחרונה מנערתו והולך לשדה הקרב.

"לא!! אל תלכי, תישארי. אני לא רוצה שתלכי! תישארי רק איתי, תהיי רק איתי! למה אכפת לך כל כך מהגבר הזה!? לא רוצה!!" צעקה אימג'י בהתייפחות נואשת והחזיקה בצוואר הסוס בבכי תמרורים.

"אל תעזבי אותי ווי." התחננה כשעיניה העצובות נעצמו בחוזקה. היא רק חייכה אליה בשתיקה

"אימג'י...בבקשה, תביני. קריאגודיו עשה את זה למעננו. את הקורבן הזה, אני לא מוכנה לקבל. אני חייבת לראות מה קרה לו! ואם אפשר, להציל אותו. אל תהיי אנוכית אימג'י !! הניחי לסוס." לא נשמע מקולה נזיפה, להפך. היא אמרה זאת ברכות, אפילו חמימות כלפיה. אך גם עם קשיחות. עינייה הקשות התמקדו בעיניה של אימגי' שנפתחו לאט לאט ולאחר מבט ממושך, היא עזבה את הסוס. מנקה את אפה עם שרוול הקימונו הארוך שלבשה.

"תיזהרי ווי." הצליחה אימג'י לומר בקול חנוק מדמעות וחזרה לעצום את עינייה בכאב.

היא חייכה אליה חיוך נחוש והנהנה.

"כן.  תודה אימג'י. אני אחזור בקרוב." אמרה במילים אחרונות ויצאה לדרכה. מדהירה את הסוס בכול כוחה ומתרחקת מבית המחסה שהגן עליהן. דוהרת עם סוסה האציל על מי הנהר הרעננים ששלחו קרני ירח, שיערה לא מפסיק להתפרע ברוח הקרה של הלילה. היא האיצה את הסוס ופנתה לתוך היער הסבוך "אם אפנה בדרך הזו, אני אגיע יותר מהר. קריאגודיו..חכה לי!." חשבה תוך שנשכה את שפתה התחתונה בחיוך קשה, מאיצה שוב בסוס באומץ. מחייכת לעצמה והחזיקה היטב במושכות כל עוד סוסה דוהר במהירות הכי גדולה שיכל.

המשך יבוא.

מצטערת שזה לקח  זמן. התגובות בפרק הראשון ממש שימחו אותי  תמשיכו כך. ותצפו ללא צפוי, כי הצפוי הוא הכי לא צפוי  

עריכה...

לא היו עוד פרסום פרקים בלי עוד תגובות.