כמה הערות חשובות לפני הסיפור החדש, שגם לו אין שם!
1.  לא להפנות את דעות הגיבורה כלפיי, כי יש דעות שהם לא שלי.
2. כמו הראשון, רק שכאן זה אומר, שלא תוכלו לשפוט, כי היא שונה בתכלית מהאופי שלי.
3. כתבתי כפי שנראה לי זרם התודעה(גוף ראשון) נראה. אם הוא יראה קצת מבולגן, מסורבל וכ"ו..זה הכל חלק מהעניין שבחרתי לעסוק בגוף הזה. ודבר אחרון, תהנו. ומקווה שתאהבו .

כשנולדתי, לא הייתי אומרת שהרגשתי משהו משמעותי, או שכן הרגשתי אני לא זוכרת. אני רק יודעת שאני כאן, ורק יודעת שאני שם. וכל שניה צריכה לעשות אלף דברים בו זמנית. אבל למה לקפוץ לדברים האלה? למה בכלל אני מתחילה לספר למישהו על זה, או לכתוב על זה או להתחיל בכלל?! מה הטעם אם בכל מקרה אלה שישר יראו אותי ברחוב יגידו כמו תמיד "אהה הנה השחורה." אוקי, אז אנשים לא באמת אומרים לי את זה ברחוב, אולי פעם ילד פה ושם אבל זה לא כזה "ביג דיל". אמא שלו תמיד אומרת לו שזה לא יפה למרות שרוב האנשים חושבים את זה איך שהם רואים אותי. ולמה שלא יחשבו?! הרי הם רואים עור...עור שחור...או חום..לא יודעת האמת, אף פעם לא חשבתי על זה. אולי יום אחד היו אנשים ירוקים שירגישו כמעט כמוני בתוך אנשים שחורים, ואז הם יבכו וילחמו בהם. ושוב, בטח הבינו אותי לא נכון, לא ממש אכפת לי. אני אוהבת את העור הזה...העור השחור שלי...העור שהוא רק שלי, הייחודי שלי. למרות שבמידה מסוימת אני שונאת אותו, ואת עצמי ואת הייחוד שלי..מה כבר אוכל לומר?. יש לי עור יפה כזה. חום בהיר כזה, שוקולד מריר כזה. אולי אני סוג של שוקולד מריר כזה, שלגבר הטוב ומלא החסד יאכל בתאווה ויתענג על העור הזה שלי. אני מקווה שיטרוף אותי בלי להשאיר שום פירור, בדיוק כמו מה שעושים עם שוקולד שהרגע קיבלנו מההורים, טורפים אותו עד הסוף בלי רחמים. או לפחות מרשמלו, פעם אהבתי את זה אבל היום אני שונאת. זה מגעיל אותי ולא בגלל המתיקות, אלא הקטע שבו הוא נמס כזה בפה ואז משאיר סוג של טעם דביק כזה שקשה להתגבר עליו.

       בעיקרון מאמא שלי אמרה לי באותו יום בהפסקה, בחצר כשישבנו, כן יש כיסאות כאלה בחוץ איפה שהחצר, חמודים כאלה שמישהו מהכיתות או המורים זרק כנראה. לא יודעת למה, בכל אופן אני חולה על הכיסאות האלה. כאלה חמודים ונוחים. יום אחד אני אקח אותם הביתה ואצייר עליהם ומאמא שלי תכעס ותעניש אותי, אבל לי לא יהיה אכפת כי יש לי את הכיסאות האלה, אהה!. לחזור לעניין ההוא, אז מאמא שלי אמרה לי וניסתה לקחת ממני את סנוויץ הבשר עם החומוס שלי באמירה המתנשאת הזו "את לא שמנה מספיק?! מתי תעשי דיאטה?!! אף גבר לא ירצה אותך." אני כל כך כעסתי על השטויות שלה! אבל שתקתי ונעצתי בה מבט קטלני שמתאים רק לי כשאני כועסת, אין על המבט הקטלני שלי, מאמא מיד שתקה והביטה בי. לקחתי ממנה חזרה את הסנוויץ באדישות שלי ואמרתי לה "מה אכפת לך מאמא?! זה לא הגוף שלך! ויודעת מה, מאמא, לא בה לי דיאטה עכשיו! לא מתאים לי!...שילכו לעזאזל כל הדוגמניות המכוערות והשחיפיות האלה..ומה רע בגוף שלי?!" ונגסתי בו. כן אני למעשה נגסתי בו, ואני גאה שעשיתי את זה. מאמא שלי היתה כל כך בשוק מזה עד שהחווירה. היא באמת לא ציפתה שאמרוד בה ככה. כי זה באמת לא מתאים לי, אני מסכימה. אני בדרך כלל הילדה הטובה, הילדה של מאמא, אבל היום החלטתי להיות לא של מאמא ולא של אף אחד, ולא של עצמי. ואז הלכתי לקנות עוד צ"יפס. רק כדי לזעזע אותה עוד, היא לא ידעה מה לעשות איתי, ובצדק. עם אנשים שחורים או יהודים או ערבים או מוסלמים אף אחד לא יודע מה לעשות איתם, רק לדחוף אותם לאיזה מקום וזהו, שימותו הנבלות! העולם במילא לא צריך אותם, ומה אני אגיד, בצדק לא?. כאילו יש מספיק אמריקאים וסינים בעולם שחושבים שהם הכי יפים וטובים עם עיניהם המלוכסנות. אך כמעט שכחתי את הרוסים, גם הם משהו מיוחד. קצת פושטקים כאלה, שיכולים לכסח אותך במכות בשכונה שלי, אבל היי אנשים טובים. אין לי מה להתלונן עליהם, הם נשמות טהורות אחד אחד. שמעתי שאחד מהם רצח מישהו בשבוע שעבר בשכונה, אני לא אתפלא אם זה נכון, תמיד ראיתי את זה בעיניים של אחד מהם. אוף, אני נסחפת שוב עם המחשבות הבלתי פוסקות שלי. אז בכל אופן, באותו יום אחרי בית ספר, מאמא לקחה אותי לעבוד במכבסה, בערך.

    לעבוד זה לייצר משהו, נדמה לי נכון? אך שם, כל מי שעובד שם ואולי רק שחורה כמוני, צריך רק לעמוד ולהעביר את הזמן. כי אין ממש עבודה למי ששם, אנשים פשוט באים ושמים את הכביסה המלוכלכת שלהם במכונות הכביסה או משאירים לי, ואני שמה אותם במכונה המטופשת, וזו מתחילה להסתובב כמו מטוטמת...לא, לא כמו מטוטלת, אוך לא משנה. יבינו אותי כבר בטח..אז כמו שאמרתי, אין ממש כלום שאפשר לעשות שם חוץ מלחכות ולבהות ברצפה, בקירות ובתיקרה המכוערת. ולהמתין שעות לאיזה שהם לקוחות בלתי ידועים שיגיחו משום מקום, ועד אז את פשוט עומדת שם. כמו דחליל..לא יותר כמו קלוץ. אני מרגישה כמו קוץ תקוע באיזה מקום ב..לא משנה איפה. אבל מאמא החליטה, אז היא החליטה.

    וחוץ מזה, אני צריכה את הכסף הדפוק!! אני רוצה ללכת לשוק. בטח יש שם דברים נפלאים, כמו שאני תמיד רואה שם. מאמא שלי מוכרת שם כל מיני חפצים ישנים ובגדים שהיא סורגת, זה מעט אבל עדיף על לא-כלום. אז אחרי המקום המשעמם והמפגר הזה לא רגע. היה שם כל כך חם, עכשיו כשאני נזכרת. ממש מתתי, לעזאזל עם הארץ הזו, עדיף כבר לחיות ביער כמו השבטים הפראיים האלה במזרח התיכון. כן! לפחות שם יש לחות נעימה. אז הורדתי את החולצה ואיזה תזמון דפוק יש לי! כן, או שלשחורים יש תזמון דפוק, או שזו רק אני! אז מאמא שלי נכנסה וראתה אותי מורידה והחלה לגעור בי איזה בושה וכאלה..וזה היה כל כך טיפשי. כלומר זה הגוף שהיא הביאה לעולם, לא שאכפת לי. והתחלתי לצחוק לה בפנים והיא כל כך התעצבנה מזה, אבל לא אמרה כלום ורק עמדה שם. אז אמרתי לה "אבל מאמא! כל כך חם פה. ולמה אני צריכה לסבול?! מה רע בגוף שלי??. הרי זה הגוף שאת הבאת לעולם, ולדעתי הוא סקסי כי זו מה שאני." והתחלתי להרעיד את הבטן ולחקות את הזמרת הבלונדית שנראתה לי מגוחכת בטלוויזיה שרקדה ריקודי בטן וכאלה. והיא ממש, התרתחה ולקחה אותי ביד לשירותים, מלבישה אותי בכוח וגוררת אותי איתה. הדבר שאני הכי בשוק ממנו, זה איך מאמא שלי מסוגלת לעמוד בזה שהיא מתביישת בי ובגוף שלי, בעוד בגוף שלה היא לא מתביישת?!..איזה מן בושה זו?!!. פתאום ראיתי את זה, חרוזים מקסימים ששבו את ליבי הפועם, והסתכלתי לעבר הדוכן שלו. ראיתי אותו, את הבחור הזה. הוא נראה לי היום די חדש למרות שהוא לא חדש. הייתי רואה אותו כל הזמן אך לא באמת מבחינה בו, כמו שאנשים עוברים מולי כל הזמן ולא באמת מבחינים בקיומי. הוא עמד ושתק עם סחורתו, שחרחר עם גוף יפה כזה..לא שרירי באופן מגעיל. אלא טיפה..ממש טיפונת. הבטתי בו כמה זמן ופשוט לא היו לי מילים, נשבעת. זו פעם ראשונה, לא אכפת לי מיהו, ולא אכפת לי איזה עור היה לו. הוא פשוט הדליק אותי. הייתי מוכנה שיבקש ממני הכול באותו רגע, למה נשים לבנות יכולות להזמין בחורים לצאת ואני לא?! למה מי את?!!. רציתי לשאול אותו מה שמו או מאיפה הוא...אבל מאמא כבר לקחה אותי משם לצד שמאל וחצינו יחד את השוק. ואז היא אמרה לי "ערבים! רק זה חסר לנו." ואני חייכתי.

המשך יבוא.