-לפני שאתחיל בפרק, אני אגיד רק דבר אחד קטן, תודה לכל המגיבים שהגיבו בהתחלה של הסיפור הזה.

אני אוהבת אתכם.

הכי מעצבנת אותי זו מאמא שלי. במיוחד עם הקטע של הנעליים. מכירים את הקטע הזה? שאת קונה נעליים, ואת רוצה את הכי הכי  אופנתיות, אבל את לא יכולה לקבל אותם כי הם הכי יקרות. לעזאזל עם החנויות סוחטי הכסף האלה! ואיך אנשים ישר מביטים בנעליים שלך וחושבים ואוו איזה נעליים יפות וכאלה..עזבו לא משנה, אז בכל אופן מאמא שלי, לא מוכנה להתפשר. היא תמיד מכריחה אותי לבוא איתה לחנויות מוצצי הדם האלה, הם יותר גרועים מהדרקולה בקולנוע!! ותמיד אני מסתכלת על המוכרים ומאחלת שיפשטו את הרגל, פשוט ככה. ואז מאמא שלי קונה לי כאילו בכוונה מידה שקטנה עליי! אוף!! למה היא חייבת לעשות לי את זה?!. אבל היום היא החליטה סוף סוף לקחת אותי לשוק, שם אני אראה אותו שוב. הבחור הזה, או האיש הזה עם הזיפים, השיער המקורזל והשחור והעיניים המהפנטות האלה. אני לא טיפשה, זה ברור שהוא לא יראה אותי גם הפעם אבל..לא אכפת לי! וזה לא שאני סתם איזה מפגרת שמאוהבת באיזה פוסטר של כוכב רוק שעומד ברחוב, לא שאני חושבת שהוא כוכב רוק, אבל זה לא אהבה כזו. באמת, אני לא מאוהבת רק במראה שלו, כמו שבאבא שלי אומרת!! זה לא נכון!! וזו לא סתם אהבה רגעית כזו של ילדה מפגרת עם הגוף שמשתולל ורוצה רק למצוא איזה מישהו שיקח אותו ויענג אותו עד שימצא שלווה. מעניין באמת איך הוא היה מענג אותי? אם הוא היה עדין או פראי? מכאיב או לא מכאיב?.. בכל אופן, זה לא אהבה כזו וזהו! אמרתי לבאבא שתפסיק להגיד את זה, אחרי שסיפרתי לה באחר צהריים אחד על הנדנה בגינה מול הבית הישן שלה.אני דווקא מחבבת את הבית שלה, בגלל הגינה שלה.בכל אופן היא היתה כל כך בהלם והביטה בי כאילו אני מטורפת עם קבלות. הפרצוף הנדהם ופיה הפעור הצחיקו אותי לגמרי עד שנפלתי על הדשא מהנדנדה. ופשוט צחקתי כמה זמן עד שמאמא שלי שמעה ונתנה לי מכה כדי שאסתום את פי.

זה היה כבר חורף והיו רוחות קרות קצת בחוץ, למרות שאני רגילה ללבוש קצר, מאמא שלי כרגיל כיסתה אותי באיזה שלושה שכבות למרות שהיה לי חם יותר מדי ולא היה קר מספיק וכל שניה התלוננתי על זה.

חלמתי אתמול שאני עוברת לגור בבית מלון ומאמא שלי נעלמה בחלום הזה. בקיצור שם הבחור מהשוק היה והוא משחק איתי משחקי וידיאו, ומתי שהוא אנחנו פתאום מתחילים להתנשק בלי סיבה, והוא משחק עם הלשון שלו בלשון שלי, ואני מרגישה את הרוק שלו בפה שלי אבל לא מתנגדת, להפך. נעים לי עם זה. ואז הלשון שלו מתחילה לגעת בשיני ולשחק עם לשוני שוב כאילו זה סוג של משחק, ואני מרגישה דגדוג נעים כזה בגוף, כאילו בסביבות החזה. והוא מוריד לי את החולצה ואומר "בחיים אל תשימי חולצה שוב." וזה היה כל כך דפוק, כלומר הוא בטוח בחיים לא יגיד את זה. גם אם הוא בחור, אף גבר בחיים לא יגיד את זה לבחורה, כי הוא קנאי מדי לגוף שלה. אם היא יוצאת איתו, הגוף שלה חייב להיות שלו והיא חייבת להיות מכוסה פן גברים אחרים יחשקו בו, וכמובן היא חייבת להקדיש את עצמה ולהתמסר לו במיטה. ככה זה האנשים הלבנים, פשוט באים, עושים את זה, והולכים. אני מניחה שהכול זה עניין של גופניות, אבל עדיין לא הבנתי אותו. עזבו אני מוזרה היום כרגיל עם המחשבות שלי.

אתם יודעים מה, לא אכפת לי. לא אכפת לי מכם, לא אכפת לי ממאמא שלי, או מהנערות המפגרות בבית הספר המפגר שלי שלועגות לי בגלל שאני שמנה, או מהמורים שלי, או מבאבא שלי. באבא, לא טעיתם אם חשבתם שזה שם לאבא שלי. כי באבא שלי זה לא משחק המילים בצרפתית של papa, למרות שמשם לקחתי את הרעיון וההשראה. זה השם שהחלטתי לתת לסבתא שלי "הבאבא" הזו, מלשון papa בצרפתית, כי זה יפה קיבינימט! וככה החלטתי, אז בקיצור קוראים לה באבא. אז באבא שלי היא כמו כל סבתא רגילה אחרת, אומרת שאני לא אוכלת כלום ודוחפת לי דברים מגעילים לפה כמו מרקים ירוקים, מי יכול להכין דבר כזה?! איכס! וזה ממש הגיוני, אתם לא חושבים? באבא אומרת שאני לא אוכלת כלום, ולכן אני כה שמנה, כפי שמאמא מדביקה לי כל הזמן, ולכן היא מכריחה אותי לאכול, כן ממש הגיוני. [איזה עולם דפוק נולדתי!] בכל אופן, אלה שתי הנשים בחיי. בעצם הדבר היחיד בחיי, כי שתי הנשים היקרות, הדואגות, החונקות, הקושרות, הכולאות, הנוזפות, המגננות, הכופתות הללו חשובות לי כמובן. אבל כמה לעזאזל אפשר להישאר כלוא למאמא הזו ולבאבא הזו שיצרו אותך מאחורי חבל דמיוני שלא ניתן לחצות אותו, ואם רק העיז להתקרב לגבר יפה טוהר כלשהו, אם רק העיז לחצות את גבולות הקו ולהשתחרר מכבילת המיניות שלי, הן יתפוצצו ויזעיקו את כל מי שהן יכולות להצלה.

ושתי אלה בחיים לא יבינו שאף אחד לא רוצה את השרשרת הזו סביב הצוואר שלו כל החיים. אני רוצה להרגיש תשוקה ועונג אם מישהו. אני רוצה להתאהב ולצאת מהקהילה השלמה שלנו שנקראת "שחור". למה בכלל נולדתי שחור?. ולמה אני לא יכולה לצאת?! פשוט לא יכולה, לעזאזל !. כלומר אני רוצה לצלם את העולם, פעם היה לי שיעור של צלם לבן שבה ללמד אותנו לצלם, ורק אותי הוא לא צילם. ירקתי עליו, ואני לא אלימה בדרך כלל. ממש לא, אל תבינו אותי לא נכון. אני מאוד שקטה ויושבת כל הזמן על התחת כמו דפוקה. אבל זה בגללו, הוא הביט בי במבט הנגעל הזה שלו שאומר "מי את בכלל? את לא שווה כלום בגלל העור הזה." וזה תסכל אותי המבט שלו, מבינים?! זו לא אשמתי. ולמה אני לא יכולה לדבר ולהלשין עליו? למה נעמדות לי המילים בגרון? את זה תשאלו את מאמא שלי שאיך שנולדתי שמה לי מחסום בפה. כמו לעבדים האלה ששמו חוסם בשיניים. אני מרגישה כמו עבד לפעמים...עבד של עצמי ושל חיי..אבל מחר אנחנו חוזרות לדירה המסריחה שלנו, ואני שוב אוכל לחזור להסתובב בשוק סתם בלי סיבה. וכשאני אומרת אנחנו, אני מתכוונת למאמא ואני.

המשך יבוא.

נ.ב. ~_~ אני לא יודעת איך יצא לי ככה, אבל בבקשה אל תסקלו אותי באבנים. אני מנסה ככל יכולתי להיות ריאליסטית ולהביע את התודעה שלה. תודה ובבקשה תגיבו!!