עכשיו ברור לי למה קפקא הוא סופר הטוב ביותר בכל הזמנים..

עריכה:

גם אין לי מצב רוח לכתיבה וגם אין לי מגיבים - שני דברים שהורסים את ההשראה.

אבל זה לא הסיבה על ההחלטה שלי. החלטתי להקפיא את הסיפור עד להודעה חדשה.

אלא אם כן יקפצו לפחות שלושה קוראים או יותר וירצו המשך.

זה סילבטאר וכבר יש לי הרגשה קשה יותר מהרגיל בקשר לחיים בכללי.

למרות שיש כמה סיפורים שעושים לי טוב, עדיין ההרגשה הכללית שלי מאוד קשה.

~_~ אולי בגלל מזג האוויר או קפקא. רוב הסיכוי, קפקא.

הערה חדשה: התחלתי לכתוב סתם הערות לעצמי, זה כל כך אירוני. הגעתי להבנה היום שלא

רק אני חשתי את הדיכאון של סיפורי קפקא, מסתבר שגם בשנים קודמות ושנים רבות לפני,

בני הנוער שקראו בו נכנסו לדיכאון של החיים גם. ומשום מה, זה מעודד אותי קצת.

לדעת שאני לא היחידה שהאפקט שלו הקסים אותה לרדת לקרשים.

היא הגיע לשדה הקרב מהר ככל שיכלה בעוד צבא מפוזר ולא מאורגן התפרס מול עיניה, בעוד קריאגודיו נלחם על חיו עם חייל עם חרב, משעין את כל כובד משקלו על ברכיו. פצוע ברוב חלקי גופו אך הפצע המשמעותי נראה בכתפו הימנית. היא קראה בשמו וקפצה מהסוס, רצה והדפה ממנו את החייל ולאחר שהביסה אותו שלחה בקריאגודיו מבט צוהל.

"קריאגודיו..נראה שלא השגת הצלחה מרובה. לא חשבת שאתן לך להתענג בלעדי הלא כן?" 

קריאגודיו הרים את עיניו החומות בהירות, על פניו מבט המום תוך שעיניו כמעט יוצאות מחוריהן מרוב השינוי הבלתי צפוי.

"ג..גברתי...למה את כאן?..תברחי!!."

היא יכלה לשמוע את קולו הרועד והמפציר מפיו, כמעט מתחנן. אך לא זזה ממקומה ושלפה את חרבה.

"לא קריאגודיו! באתי לראות מה עלה בגורלך, ועכשיו כשאני יודעת שאתה בחיים, אני אציל אותך! אני גאה בך, הצלחת להתמודד מולם לבדך. עכשיו תנוח וחכה לי שם, קריאגודיו הנאמן שלי."

הוא פלט יפיחה כואבת ונשען על האדמה עם ידיו ביאוש רב. דמעותיו גלשו לאדמה החרוכה.

"גברתי...לא היית צריכה לבוא לכאן."

"טוב, אתה או אף אחד לא יכול לעצור אותי. זהו רצוני וזה מה שאעשה. למה אתה ממהר כל כך לזלזל בחייך?!" קולה היה שקט אך חד.

"לא גברתי. חייך יותר חשובים משלי..אסור לך לסכן אותם רק למען ע-"

"נעל את פיך, קריאגודיו!" נזפה בו בקולה הקשה כאילו דיבר אליה בחוצפה והוא מיד השתתק.

"שלא תעז אפילו להשוות את חייך לחיי! בלעדיך, חיי לא שווים יותר מהאדמה המתה הזו!" במשפט אחרון וקשה זה של טינה, היא יצאה לקרב מול הצבא. הודפת אותו ומצליחה להגן על עצמה יפה. למרות שהם היו רבים עליה, ההגנה שלה לא הוכרעה ונשארה איתנה. הודפת אותם מדרכה ורחוק ככל האפשר מקריאגודיו. כך זה נמשך כמה זמן כשכוחה לבסוף כמעט אזל לגמרי. היא התרחקה מעט, נשימתה הקשה כמעט נעתקה, צועדת כמה צעדים קטנים אחורה.

"בשם כל השדים, הם פשוט ממשיכים לבוא! אם זה ימשך כך, שנינו ניהרג. אה, לכל הרוחות!" היא חשבה בשעה-שהצבא-הלא-נגמר מתקרב לתקוף אותה כשברגע פתאומי אחד. לשבריר שניה אחד,  בה הכל נראה אבוד, היא הרגישה משהו יוצא דופן. משהו שמעולם לא חשבה עליו לפני כן.

"מה קורה כאן?..האם זה התקף קדחת?. אבל אני בטוחה בנוכחות של כוחות גדולים." היא סובבה את ראשה לאחור, מעבר לקריאגודיו אל השמים, השמים שהפכו לכהים והתמלאו בגוון שחור מעורבב עם אדום. משם היא ראתה את זה, שדים. אלפי סוגים, גדולים וקטנים, עגלגלים עם ראשים מעוותים וללא כל זרועות או רגליים, גם ללא גוף מוגדר כלשהו, עפים ישירות אליה. בשניות אחרי ההבנה הראשונה היא תהתה רק על כמה שאלות פעוטות וחסרות חשיבות כמו 'מה הם? מאיפה הם הופיעו? את מי הם הולכים לתקוף? ומדוע?' אך ידעה שאין לה זמן לבדוק זאת. להפתעתה סוגי המפלצות המוזרות שעופפו שציפתה שיתקפו אותה, עקפו אותה ותקפו בעוצמה את צבא האויב. למרות סקרנותה לאירוע המוזר והיוצא דופן, היא וויתרה שוב על מציאת התשובות לשאלות הבוערות בתוכה, מחזירה את חרבה לנדנה וחוזרת אל קריאגודיו שהמשיך להישען על ידיו הפצועות והשתנק כמה פעמים. מתכופפת ופניה מול שלו.

"קריאגודיו...תחזיק מעמד! זה בסדר עכשיו, בוא נלך."

"אני מצטער, גברתי... סיכנתי את חייך ללא צורך."

"לא קריאגודיו! ואל תהגה בדברי הבל עכשיו, חייבים להסתלק מכאן." היא אמרה בחוסר נשימה. תומכת בו ולוקחת את ידו על כתפה. לאחר שהתרוממו היא שרקה שריקה קצרה, ומיד הסוס השחור והיפה הופיע מולם. לאחר שעלו עליו, היא הדהירה אותו באותה מהירות שבה רכבה לשם. מבקשת ממנו להחזיק בה ככל שיוכל ושינסה להחזיק מעמד עוד קצת. רק לאחר שהתרחקו מהקרב המתלקח בין היצורים המוזרים לבין הצבא שהיה חסר אונים למרות שריוניהם החזקים מפלדה, היא שלחה מבט חטוף לעברם אך לא יותר מזה. מבטה שב אל הדרך אל היער שהתפרסה מולה. מזמינה אותה להיכנס למרות האפלה והחשכה שהתפשטו מסביב.

הם הגיעו לבסוף למקום הבטוח, בלילה הנעים רווי הכוכבים. ממלאים את השמים בשיא תפארתם. קריאגודיו נח על העץ נטול החיים, מנסה לייצב את נשימותיו הכבדות בזמן טיפולה בו. היא השתדלה לא לגעת בפצעים החמורים, אלא לנקות ולטפל רק בקלים יותר.

"מצטערת קריאגודיו. אני לא מבינה דבר בריפוי, אך יש כמה דברים בסיסיים שלמדתי. ניהיה חייבים למצוא מרפא טוב מהר ככל האפשר, אני לא אוכל לטפל בידך."

"אל תדאגי גברתי. מצבי לא רע כל כך, כבר עברתי פצעים קשים יותר מזה."

"פשוט תישאר בשקט." אמרה בקול חסר סבלנות ודאגה.

"כן גברתי." ענה מיד בחיוך נעים והביט בה בעיניו העדינות.

כך נמשך כמה זמן עד שהיא כמעט סיימה.

"קריאגודיו, בבקשה סלח לי. אני זו שסיכנה את חייך לחינם. לא הייתי צריכה להרשות לך ללכת לבדך."

"בכלל לא, גברתי. זה היה רצוני שלי וחובתי להגן עלייך! ולא הייתי מוכן לשום דרך אחרת."

היא בהתה בו כמה זמן כשפניה התעוותו מעט וראשה נפל באנחה כבדה.

"כמה פעמים כבר אמרתי לך...איני מעוניינת שתקריב את עצמך למעני! רק תישאר ידידי הנאמן, ותשמור על חייך! זה כל מה שאני מבקשת. ובפעם האחרונה, אינך צריך להיות רשמי כל כך איתי, פשוט תקרא לי בשמי!!" התפרצה עליו במבט כועס

"כן, גברתי." ענה כשהרגיש אי נוחות מסוימת. ומיד שמע שוב אנחה מפיה שהעלה חיוך קטן ומיואש ושתיקה.

המשך יבוא

כמו תמיד, מצטערת שזה לקח זמן. ועצוב לי על כמות התגובות המעטות שיש. אשמח אם תוכלו להגיב יותר, כל מי שנכנס לבלוג הזה =.=

משהו שלקוח מבלוג אחר שלי בתפוז ^.^ לדעתי יצא לא רע כלל. ששם הכינוי שלי דוריקו האחת, אז הנה הוא:

מהו אינטרנט או בלוג? ראייה ממקום קצת אישי אבל שנוגע לכולם.
קודם אמליץ לכם על דבר אחד בעלי האינטרנט היקרים שהם בני 12 או אפילו פחות, לא לפתוח פייסבוק. זה פשוט בזבוז זמן, אנרגיה וחשיפת יתר שעליה תוכלו להרגיש השפלה של החיים שלכם. אם כבר אתם רוצים צומי תקימו בלוג בלי הרבה פרטים שלכם או תורידי מסן שהוא פרטי יותר עד כמה שאפשר לקרוא לו "פרטי" אבל הוא בטוח יותר מפייסבוק.

דבר שני מי שהחליט לשמוע בעצתי ולפתוח בלוג באתר זה או אחר הנה כמה אזהרות:

לא לציין שם אמיתי (~.~ אמור להיות ברור לכל אחד למעשה!)
גיל מומלץ לא לרשום גם למרות שאפשר לזייף וראיתי מלא שזייפו אותו.
עכשיו גם אם תפרסמו בו כל דבר, אני מתכוונת כל דבר, מהדעה האישית שלכם ועד למשהו שאתם אוהבים כמו סידרת טלוויזיה, תהיו מוכנים לאיזה שהיא תגובה של מישהו ש"ישפוט" אתכם בלי להכיר אתכם, וירגיש חופשי לרדת עליכם, כי באינטרנט הכל חופשי. וניתן לפגוע עד כמה שאפשר ואף לקלל, כמה נוח אה? אה ואם מדובר בסיפור, תהיו בטוחים שיעתיקו מכם.
אז למה שוב לסבול את כאב הראש הזה? למה לא פשוט לדבר בנייד או בתוכנת מסרים אישית שבמילא תאכל לכם את כל הזמן שבמילא לא אמור להיות לכם כי אתם "זמניים" בעולם הזה?

שאני לא אתחיל לדבר על אנסים וכאלה. כבר עדיף להיפגע מאנשים בחיים מאשר זרים באינטרנט, יותר הוגן לדעתי. שאני לא אתחיל לדבר שלשבת מול המחשב זו קרינה וכאלה..אבל למי אכפת מקרינה בימינו אה? אז נקבל סרטן בגיל 40, לא נורא. יהיה טוב, יש הקרנות XD שיהרגו יותר מהר מהסרטן נכון?

אין לי ממש תשובה או מושג איך לענות על השאלות ששאלתי כאן. באמת, אני לא יודעת.
אני מחכה להתפוצצות כדור הארץ עד כמה שזה נשמע אופיטימי למדי XD ועד אז, אני פשוט אסתכל ואראה כמה אנשים מרשים לעצמם באינטרנט להיות חסרי חיים .

ולכם אני מציעה לקחת טיול תרבותי קצת בעולם, ולזרוק את המחשב לעזאזל. תרוויחו כל כך הרבה זמן ותוכלו לעשות הרבה יותר דברים שהם הרבה יותר כיפיים.