עניינים חדשים XD
פורסם במומלצים בלוג שעוסק בערוץ הילדים של פעם וכמה פעם היו יותר תוכניות חינוכיות של היום זה

אלה שמתנגדים, מהצד של ההורים, לדעתי זה ברור שהטלווזיה היא המחנכת הראשית בחיי הילדים של היום אבל אפשר לחיות בהכחשה שלהורים יש איזה שהיא "סמכות".

בקשר למה שהיא טענה, אני לא יודעת, לדעתי יש יתרונות וחסרונות בכך שהם נפטרו מכל התוכניות שפעם היו חינוכיות יותר.

זה מזכיר לי את הוויכוח הענק שעדיין מתקיים בין חינוך מסורתי לחינוך יותר מודרני.

שזה המסורתי לתת מכות לילד, לגרום לו לפחד ממך כי רק כך הוא יעריך אותך. והחינוך המודרני לתת לו כל מה שהוא רוצה, בלי גבולות בכלל.

אני לא חושבת שאף אחד ממסורות החינוך האלה זכה או יזכה אי פעם, ולדעתי זה דומה לערוץ הילדים.

למרות שאני נוטה לחשוב שפעם היו יותר מסרים ויותר תוכניות מוסריות בלי סקס או אהבה בכל פינה לילדים בני חמש! >_<

יש גם יתרונות. אבל זה תלוי מאיפה מסתכלים על זה, איזה נקודת מבט.

למשל, אם נסתכל על החינוך המסורתי בהשוואה לחינוך של היום, ברור שהחינוך המסורתי יש יותר יתרונות ואידיאלי.
אבל אם נסתכל עליו בתור מה שלמעשה הילד עובר בחינוך הזה, זה חינוך נוראי, עדיף כבר לתת לו הכל, מאשר שיפחד ממך, עדיף להיות חבר שלו.

והכל זה עניין של תקופה ותרבות שבה גדלים! לפחות לדעתי.

אותם הערות:
1. בבקשה לא להפנות את דעות הדוברת אליי, מאחר שיש לה כמה דעות שהם לא שלי. 
2. כמו הראשון, רק שכאן זה אומר, שלא תוכלו לשפוט, כי היא שונה בתכלית מהאופי שלי.
3. כתבתי כפי שנראה לי זרם התודעה(גוף ראשון) נראה. אם הוא יראה קצת מבולגן, מסורבל וכ"ו..זה הכל חלק מהעניין שבחרתי לעסוק בגוף הזה. ודבר אחרון, תהנו. ומקווה שתאהבו

מודה שוב לכל אלה שהגיבו לפרק הקודם! היום קצת הגזמתי, אבל נהניתי מאוד בזמן הכתיבה. אני מקווה שתהנו גם ^^

עבר הרבה זמן מאז שהתחלנו להעמיס את הדברים, מאמא שלי אמרה לכולם כהרגלה הדפוק מה לעשות כמו איזה מפקד גרמני בצבא, זה היה מצחיק. הבטתי בה כמה רגעים ואז נכנסתי לאחור, להסתיר את עצמי ואת העור השחור שלי כמו שאני תמיד עושה, כמו שאני תמיד יעשה. למה? כי ככה אנשים רוצים, הם לא אוהבים דברים שלא נכנסים להם לתוך איזה מסגרת של היפה הדפוקה במוח שלהם, אבל זה בסדר. כל עוד בני המיעוט שהם הערבים, יהודים ושבט האינדאנים יכולים להידחס למסגרת אחרת במוח הדפוק שלהם, מאיפה בכלל התחלנו עם זה? בלדחוף אותי לצד האחורי, אבל אני יגיד את האמת, לא מפריע לי להיות בצד האחורי. גם אם אני שנואה, גם שנואה זה טוב. גם שנאה...כי כדי לשנוא מישהו, צריך להכיר שהוא קיים, וכדי להכיר שהוא קיים, חייבים לראות אותו מול המוח. אז השנאה לא מפריעה לי, גם לא התעללות כלפי השחור..מה שכן מפריע לי, זה הקטע של התעלמות. התעלמות מוחלטת מקיום של בנאדם, זה באמת מעצבן אותי ומשגע אותי וגורם לי לרצות להקיא ולרצות להרוג ולרצות פשוט להשתגע.

כלומר מה יש?! כל כך קשה להכיר בקיום של משהו שונה ממך?! בכוס אמא, משהו שלא דומה לך במשהו?! לפני כמה חודשים שמאמא שלי החליטה לעבור דירה, הרסתי כמה דברים בחדר שלי ובכיתי, פשוט בכיתי ונשברתי, ואל תחשבו שזה בגלל איזה אופנה מטומטמת שקיימת כאן או משהו אחר. או שבגלל שהציקו לי, למה שאני אבכה בגלל שיציקו לי?! אני לא מעוררת רחמים ולא מעוניינית ברחמים של אף אחד ובמיוחד במיוחד במיוחד, לא רואה בעצמי קורבן של אף אחד. אז למה בכיתי ונשברתי והרגשתי תסכול כל כך גדול?. זו שאלה שקשה לענות עליה בלי למצוא את עצמי מתחבטת בזהות השחור שלי. מאמא שלי אמרה שהייתי צריכה להיזהר, כרגיל, היא מאשימה את העור השחור והפראי שלי וגם אותי, את האישיות שלי. למרות שזו האישיות שהיא יצרה במו ידיה. בכל אופן, זה קרה באותו זמן שהלכתי לאיזה מסיבה של מישהי בכיתה שלי, לא שידעתי למה הזמינו אותי אבל ראיתי שם עוד כמה שחורים שהתאספו בחוץ שם שתו ועישנו. אני לא יודעת למה הרגשתי נבוכה או סוג של הקלה, אולי רק בגלל העובדה שהם שחורים כמוני ואולי הם יבינו איך אני מרגישה, אולי העובדה שהם לא מרגישים כמוני, שהם מפוצלים, שהם לא מכירים אותי או את עצמם, שהם כל כך חלק מדבר אחר שלא קולטת אותם ומוחקת אותם, אולי מזה נשברתי הכי קשה כמו קרח שנשבר תחת השמש הקופחת וחסרת הרחמים. הם לא רואים את עצמם ולכן הם גם לא רואים אותי. אבל עדיין...עדיין..הכי כואב לי..זה לראות את זה ולרצות להיות שייכת אליהם בעוד שבאותו זמן אני לא יכולה. ולא רוצה ורוצה לברוח

הם התעלמו ממני, ראו בקיום שלי כחסר חשיבות.  ולמה? אני בסוף אחת מהם, אני שחורה. הדבר הכי מטומטם שנאלצתי להכיר בעצמי הוא שרציתי להשתייך לאיזה שהיא קהילה, גם אם אמרתי שאני לא רוצה..אולי אני כן רוצה, איזה שהיא קהילה שאני חלק ממנה. לא חשוב לי איזה קהילה זו תיהיה ומה שקרה אחר כך, לגמרי לא שייך לדמעות שלי או לתסכול שלי. זה קרה אחרי סוף המסיבה, כשיצאתי החוצה ובאתי לחזור הביתה ברגל כי אף אחד לא רצה ללוות אותי, הם הקיפו אותי. ידעתי שהם רוצים את הגוף שלי מאיזה שהיא סיבה לא ברורה, הרי גברים שונאים שמנות, זו עובדה..אז למה הם הקיפו אותי והביטו בי במבט הזה שלהם, זה כל כך מוזר מה שאנשים רוצים להאמין ומה שבעצם קיים במציאות, גברים נמשכים לשמנה כמוני, מקיפים אותה ולוקחים אותה לסימטה בניסיון לאנוס אותה. זה הרגע הכי מרגש בהיסטוריה! צריכים להכריז על זה בחדשות, אף אחד לא יאמין לי שזה קרה לי. אני כנראה ברת מזל, למרות שאני לא רואה בעצמי ברת מזל. אני פשוט לא מסוגלת לקלוט איך בני הקהילה שלי, השחורים שהם כמוני, מסוגלים לרצות לפגוע באחת משלהם שלא רק לא עשתה להם כלום, היא אפילו רוצה להיות חלק מהם.

כמה רציתי לחלוק איתם איך אני מרגישה, אני בטוחה שהם היו מבינים מאחר שבטח גם להם לועגים, אבל זה מחוץ לעניין. בכל אופן, אני אגיע לקיצור. מה שקרה בסוף, ניסיתי להילחם ברזים האלה והיה לי יתרון, המשקל המדהים שלי, רואים כמה משקל הוא טוב לפעמים? אז הדפתי חלק בעזרת המשקל שלי, ואחר כך עצרה אותם ליידי שמנמונת שהיתה שמנה הרבה יותר ממני. הבטתי בה בהערצה כשהיא איימה עליהם שהיא תקרה למשטרה והמבט החד שצמרר אותם בעיניה. אולי זה הגורל, ששמנה גדולה יותר מצילה שמנה קטנה ממנה? ואם זה לא, אני לא יודעת מזה היה. דיברתי איתה על כוס תה, היה לה בית יפה ומטופח. ואתם לא תאמינו איך נראה הבעל שלה, נראה צעיר, גבוה, רזה, חתיך עם שיער מטופח והפנים הכי חביבות שראיתי שיכולים להיות לגבר, אני רצינית! זה אמיתי! מעולם לא חשבתי שיכול להיות מצב כזה, אולי אחרי הכל, המצב של השמנות, לא כזה גרוע. ככה חשבתי ושתיתי את התה.

המשך יבוא

בגלל בלוג שאני לא אזכיר את שמו, אני אגיד רק מסקנה אחת שהגעתי אליה:
זה רק מראה שבעולם, הרוב סובב על כסף, סקס ואינטראסים, ולא אהבה.
עצוב =.= מאוד עצוב!

עריכה..

בקשר לזה, בגלל בלוג נוסף שראיתי במומלצים על "אידיאל היופי" שטוען שנשים שמנות לא יפות,
אבל תוך כדי סותר את עצמו, בגלל ש"יפה" משתנה מתרבות לתרבות. החלטתי להציע
דבר ביניים. במקום לחשוב על המונחים שאינם יציבים מתרבות לתרבות "יפה","מכוער"
"רזה", "שמן". לדעתי מה שבאמת יכול להיחשב כערך של "יפה" אמיתי הוא היכולת של
האדם לקבל את הגוף שניתן לו כאשר נולד, ולחיות איתו באהבה יחד עם כל המגרעות
והחולשות שהוא נולד איתם, זה היופי האמיתי באדם ובחיים לדעתי.