כמה הערות לפני הקריאה: אני לא בטוחה איך יצא לי לכתוב דבר כזה, כי זה באמת לא הסגנון שאני בדרך כלל כותבת. ואזהרה קטנה, זה קצת מטורף, אמ אז מי שזה מפריע לו, לא חייב לקרוא. ^.^ קריאה נעימה.

אני אדמונד, לא בטוח איך חיי, אבל הם כמו כל חיים. אני בן 17 . אני יודע שאני מיוחד רק בגלל שאני יודע. אבל יש לי רגעים כאלה שאני לא יכול לשלוט בעצמי, ובאים כל מיני תגובות לא רציניות אצלי. אני לומד בתיכון רגיל, לפחות לאחרים למרות שלי הוא לגמרי לא רגיל. יש בו כוחות, ואני היחיד שיודע את זה.

הרבה נמשכים אליי והרבה לא, והרבה אני פשוט זורק, כי אני יודע שהם לעולם לא יוכלו להבין אותי. חוץ מכמה בודדים שאני משאיר בצד. אני טוב בלזרוק די מהר אנשים, אבל יש דבר אחד שתמיד חוזר אצלי, סוג של יציאה מוזרה. לפעמים נדמה לי שהחדר נפתח, לא אני די בטוח שהוא נפתח, אבל מה אף אחד לא מאמין לי. אומרים לי השתגעתי, על מה הם מדברים?! והם לא משוגעים?!! איך הם יכולים לשבת כל היום על התחת כאשר משהו נפתח מולם?!! איך הם לא רואים, מניאקים?!!. זה לא הדבר היחיד שמפריע לי, אלה החוקים הדפוקים האלה של לשבת כל הזמן, לשתוק כל הזמן, מי לא יצא מדעתו ?! אני לא מסוגל לשבת ככה! אז המורים הדפוקים רוצים לסמם אותי, ואני מתחיל לבוא בצעקות ולקלל אותם, כי זה מגיע להם! אני אסמם אותם, אני נשבע! יש לי אחות, ואמא ואבא. אחותי מנסה ללמד אותי את החומר הדפוק שאיזה מטורף המציא לפני מיליון שנה, ואז זה הופך לסוג של הצגה אצלנו. אני שוב הופך לאחד שרואה דברים, כי הם באמת שם, ומתחיל לצעוק עליה. לאחותי, עד כמה שהיא דפוקה, היא מסוגלת לסבול הרבה, וזה מרשים באמת. אבל למה היא לא מסוגלת לראות שמשהו לא בסדר בעולם הזה?! למה?!?!...אטומה, מטומטמת! וכשאני מסתכל במראה וכל פניי מתעוותים, אני יודע שמשהו לא בסדר, אבל לא אומר כלום רק מוציא כמה חרחורים. אני מספר את זה לפני איזה שבוע בערך שהתחלתי את התיכון, או שלא.

אז היה את היום הזה שנפגשתי מול הכוחות..לא כוחות, העוצמות הכי חזקות שיש בקיום האנושי. הבחור הזה היה גבוה ממני ולמד בכיתה שקרובה לשלי, לא ממש היתה לי משהו ברור עליו, כי הפנים שלו נראו לי כמו הפנים של שאר האנשים בכיתה. אבל כשנתקלתי בו, הרגשתי את זה, זה היה הכי חזק, הכי עצום, הכי מדהים בעולם. ואני לא חושב שזה בגללו, לא, אני בטוח זה לא. ומתוך הרגל או חוש שהניע אותי, התחלתי להרביץ לו. אני נשבע שזה לא היה אני, אני רק הייתי הכלי לעוצמה שזרמה דרכי. לבי פעם בחוזקה ספונטנית מדהימה, ואני חשתי את זה. זה היה טוב, כל התחושה הגדולה הזו, הקשבתי לה וצעקתי עליו דברים שאני אפילו לא הקשבתי לעצמי, הייתי עסוק בלהרגיש את הגל הזה. ובסוף שברתי לו יד.

אחרי כמה חודשים מאז, הוא לא העז להתקרב אליי שוב, או להביט בי. אני מניח שהוא גם לא ינסה שוב, ואני לא בטוח איך אני מרגיש לגבי זה. אם אני שמח או עצוב. קיבלתי את זה, אבל זה לא בגלל שהיה לי משהו נגדו, זה היה הם, לא אני. לא יכולתי להסביר לו, אבל הוא היה מבין, אני יודע שהוא היה מבין. מאז המקרה שמעתי הרבה לחשושים, ואיש לא התקרב אליי. לא היה הפסד גדול, במילא שנאתי את הראש שלהם. אבל עדיין רציתי שוב להרגיש את הגל הזה, ומהר מאוד הוא חזר...רוצים לדעת איך? בציור. ניסיתי לצייר דברים אמיתיים ולא אבסטרקטיים וזה עבד. המורה אמרה שיש לי כישרון, למרות שהיא לא הבינה בכלל מה ציירתי או באיזה נושא, זה סחף אותה, כמו הכוחות שאני מכיר שעופפו סביבי. אבל אפילו זה לא השקיט אותי להרבה זמן. הצעקות שלי, ושבירות שלי שחזרו מדי פעם בבית חזרו כמה פעמים, ואמא שלי לא סבלה את זה ואיימה שתאשפז אותי. אחותי, כמו תמיד שיש לה את החוש הנכון, לא בטוח איך, הצילה אותי ואמרה שאני פשוט בלחצים ממבחנים וכל הבולשיט הזה, למרות שלא הייתי לחוץ בכלל. לא רציתי בכלל להבין שום דבר ממה שהמורה הדפוקה לימדה, וקשקשתי הרבה שטויות במבחן. להפתעתי היא העבירה אותי איכשהו, צרחתי לדלת בשמים שנפתחה.

אחרי זה הרבה דברים שוב החלו להשתבש לי, נסענו לטיול והכיתה שלי הסתובבה בים, חוץ ממני. לא היה לי מצב רוח לים או רצון. אלפי דברים הקיפו אותי ולא הצלחתי לסדר כלום בעצמי או ברצונות שלי. הסתכלתי על אנשים וגלגלתי עיניים. איך הם לא רואים את הצורה המעוותת בה הם נראים. רציתי לצעוק להם את האמת על עצמם, אבל התביישתי. אז שתקתי וישבתי על החול. מביט בציור שלי. מה שקרה עם הציורים שלי בזמן האחרון, התחלתי לצאת שוב מכל ההגדרות שבניתי לעצמי ושברתי אותם. כל כך כעסתי וקרעתי את הציור המטורף שיצא לי. צרחתי למה לעזאזל זה מגיע לי! אפילו ציור נורמאלי אני לא מסוגל ליצור יותר!..או שבכלל אי פעם ציירתי ציור שהיה נורמאלי? מזה נורמאלי בכלל. המחשבות התלכדו והתערבבו וקמו מחדש ואז אני צירפתי אותם כמו מין פזל, והלכתי לכיוון חדש. כתיבה. התחלתי לכתוב אבל כל מה שיצא לי, זה איזה סיפור אהבה מטומטם בין גבר חסר אופי לגבר שרוצה להתאבד אחר שפוצע את עצמו, ורוצה להתאבד, אבל הגבר חסר אופי עוצר אותו, ומראה לו את הפיות מסביב. בולשיט אחד גדול יצא לי, כרגיל! איזה אנשים יקראו את הבולשיט הזה?! קרעתי את הדף הזה והחלטתי להאזין לים. במשך שעה שלמה הקשבתי לו ושמעתי מסביב גם את קולות האנשים שהתחברו דרכו, את המציל ורעש ההליכה, הרעש של הגלים התחבר עם הנעליים של האנשים, זה היה בלתי נסבל ובאותו זמן גם סוחף ונעים כזה. לא עבר הרבה זמן והים נפתח לחדר. קמתי ונכנסתי לחדר הלבן, וניסיתי לחפש מישהו שישמע אותי, אבל לא היה שם אף אחד, זה היה מתסכל ונחמד באותו רגע אך אז הרביצו לי וצעקו עליי למה אני נכנס עמוק. פשוט מפגרים!

כמה שבועות אחרי שחזרתי מהים, ההתקפים, כפי שאימי המתוקה נוהגת לקרוא לזה, חזרו בגל יותר גדול. זה בגלל החיות המוזרות, השחורות שבאו אליי בלילה, אחרי שהלכתי לישון במיטה. הקיר נפתח והחיות נכנסו, דיברו איתי ואמרתי להם שאני אנהיג אותם, התחלנו לקפוץ, להתנועע בחופשיות וצעקנו קולות שרק אנחנו יכולנו להפיק, צלילים רמים וצווחנים. מזל שאמא ואחותי לא שמעו אותנו, אבל לאחר כמה זמן, נמאס לי מהן ואמרתי לחיות להסתלק, הם הסתלקו בקושי דרך הקיר ואני חזרתי לישון. כמובן, זה סתם היה סוג של משהו לא רציני, אני סתם מתנתק לפעמים. אבל הם אשמים, לא אני! שאמא תרביץ להם.

אבל הפעם, אפילו אחותי לא עזרה. למרות שסיפרתי לה את הסיפור שראיתי. הם שלחו אותי לאיזה מישהו מוזר שישב בכיסא שאישית, אני לא סבלתי את הדרך בה הוא נעץ בי מבטים. וכל אותו זמן, רגעי הגיהנום שלי, הכרחתי את עצמי לשבת ולשתוק למרות שגופי התכונן להתנגד לי, למזלי זה עבר מהר. ואחרי זה יכולתי לתת לו להתפרק מכל חושיו, לקפוץ לרקוע לצעוק לרקוד, הכול.

אך זה לא עצר את המטומטם מלהכריז עליי כעל אחד שצריך טיפול, והם החלו עם זה. הם ואימי הדפוקה. היא לא רעה או משהו, אבל היא פשוט לא מבינה כלום. הם ניסו לסמם אותי במשך שבועות, ואני זרקתי את כל התרופות. וגם בפעמים שהם כן הצליחו, הם לא הצליחו להרגיע אותי. הייתי נסער מדי, חזק מדי בשבילם. כל דבר קטן הקפיץ אותי, במיוחד הקולות הקטנים ביותר כמו צעדים או טלוויזיה. למרות שהתרופות עירבלו את חושיי, ידעתי שהחיות עדיין שם, בחדר שלי, בבית שלי, צופים בי מכל פינה. אך גם כשיצאתי, שזה היה בקושי רב, הם עקבו אחריי, ללא הפסקה. שיגעו אותי!

וכך זה המשיך, לדעת אימי אני רק מדרדר, עד שנשלחתי לבית ש-לו החראות קוראים "בית משוגעים". זה היה בערך בתקופה שלפעמים הייתי לוקח את המספריים וחותך לעצמי את השיער בלי סיבה. זה שבר אותה, אבל היא לא הבינה בכלל למה עשיתי את זה. כי היו את היצורים השחורים שהסתובבו ועלו לי על הרעש, והייתי חייב לסלק אותם! חייב!! איך היא לעזאזל אי פעם תוכל להבין?. היא החליטה שאני משוגע, מטורף, לא ניתן להבנה בכלל. אני כן מבין דברים, דפוקה! למה כל כך קשה לך להבין את זה שאני 'קצת' חכם ממך?! ומבין דברים שאת בחיים לא תוכלי! בכל אופן, אני מגיע לתקופה השפל הנוראית של חיי. היו שם אנשים שגם צרחו ונעו, ולא ראיתי בזה כל מטרה. לי לפחות היו סיבות טובות לעשות כל מה שעשיתי. הרופאים שם התייחסו אליי כמו אל חיה ואפילו יותר גרוע.

היו תקופות בהם הייתי מטושטש לחלוטין, למרות שניסיתי ככל יכולתי לזרוק את התרופות הדפוקות שהם נותנים לי, אבל הם הכריחו אותי. צרחתי לחיות שיחזרו ויצילו אותי, אבל הם רק הביטו בי מלמעלה, צוחקים. רציתי לצרוח או לצחוק איתם, אני לא בטוח. התרופות לא רק ערפלו אותי, אלא גם גרמו לי להיות כה מותש מעצמי, עד שלא יכולתי לחשוב כמעט כלום. הכול היה ריק, זה היה בסדר לכמה זמן, עד שמצאתי את עצמי לא מסוגל לתפקד בכלל!!! אפילו לא בפעילויות רגילות של יומיום. הייתי מסומם מדי, רדום מדי. רציתי לכתוב לאמא או לפחות לאחותי, אבל גם זה לא נתנו לי, הרופאים המניאקים האלה! שלי הם נראו כמו שטנים קטנים עם זנבות של שטן. לאחר עוד כמה זמן שם, התחלתי לתהות אם באמת היתה לי משפחה, או שהכל היה בראש שלי, אבל שיכנעתי את עצמי שכן היתה לי, וכן היא קיימת. אבל לא הייתי בטוח מי אחותי ומי אימי, לעזאזל, התרופות האלה באמת דפקו אותי! התחלתי להבין את זה מאוחר, ואז הבנתי שאם אני לא יוצא מהמקום הזה, אני מחוק, מחוסל, נעלם בקיר! והתחלתי למעשה לדפוק את הראש בקיר..לומר את האמת, הייתי כל כך מטושטש אז, עד שהייתי בטוח שהקיר יפתח שוב, כמו שראיתי לפעמים בקיר החדר שלי ואז אני אוכל לצאת. אבל כל מה שהשגתי זה כאב ראש רציני ודימום קשה.

אבל לא איבדתי את התקווה, וכך זה בה. אחד מהם, שידעתי שהם זקוקים לי, כי אני הנביא שבה להציל אותם מהמקום הנורא הזה, ימנע מהם להימחק. סיפר לי על התוכנית שלו לברוח ואני הנהנתי. אמרתי לו שאני מצטרף אליו, וכך זממנו את התוכנית. התחלנו לעבוד עליה, ומהר מאוד הצלחנו לברוח, אבל לא כולם, לא כל נביא או גואל יכול להציל את כולם. אולי ישו כן, אני לא. אז תרדו ממני, ואל תקראו לי אנוכי, שיגידו תודה שהצלתי לפחות חלק מהם.

יצאנו משם, וראיתי את עיני החיות, מחייכים אליי, אבל החיוך שלהם לא אמיתי. ידעתי שהוא לא אמיתי בכלל. ולמעשה הוא היה מעוות. זה הזכיר לי את אליסה בארץ הפלאות, עם החתול המפגר שנעלם. אוך, כמה שנאתי את הסרט הזה, או הספר לא משנה. חצינו את הגשר והלכנו כל אחד לאן שהוא חפץ או לאן שהתשוקה שלו לקחה אותו, בחלוק הלבן הזה שלהם.

ואני? מה קרה איתי? אני פשוט הייתי חופשי. מרגיש את הגלים בתוכי והחיות שמלוות אותי, ועושה מה שאני רוצה. יוצא, חוזר, עוזב. אני פשוט נודד לי חופשי בעולם.

הסוף!

תגובות? דעות?